לפעמים יש ספרים שלוקחים אותנו למסע אך ורק כי הם מתרחשים בזירה שונה מהרגיל ועם חוקים שונים מהמקובל. הספר "עד שהקפה יתקרר" אוחז באיכות כזו: הוא עוסק בבית קפה מסתורי שיכול להחזיר אנשים לעברם, ומתמקד בארבע דמויות שיוצאות לנסיעה בזמן. על פניו, ספרות פנטסטית רגילה. אלא שאז נוסף גורם חשוב לכל החגיגה הזו: מדובר בבית קפה בטוקיו.
החוקים הרבים של המסע בזמן כוללים מושב אחד בלבד בבית הקפה שאפשר להשתגר ממנו ואסור לקום ממנו; פגישה רק עם אנשים שישבו בבית הקפה בעבר; וזמן מוגבל לסגירת כל הקצוות – לפני שהקפה יתקרר. זה לא משאיר הרבה זמן לעשות דברים, אבל זה לא משנה, כי ההווה עצמו לא ישתנה בעקבות המסע. למרות החוקים הנוקשים, ארבע דמויות מגיעות ומנסות לשנות את מה שקרה: פומיקו, שבן זוגה עבר לאמריקה והם נפרדו; פוסאגי, שנמצא בשלבי אלצהיימר מתקדמים; היראיי, שהתנכרה למשפחתה ועברה לטוקיו; וקיי, שמתמודדת עם חולי מאז ילדותה.
לא מפתיע לקרוא בכריכה האחורית שהסופר הוא מחזאי. הסיפור נקרא כמחזה מבחינת הדמויות שממשיכות מסצנה לסצנה, התיאורים המדויקים וההעמדות של ההתרחשויות, שקורות כולן ללא יוצא מן הכלל בבית הקפה. דווקא המיקום המצומצם והקלסטרופובי, מקום שאין בו ממש אור ואין בו תחושת זמן, מוציא את המרב מהסיפור כי הוא שם את הדגש על מה שקורה בפנים, ולא בחוץ.
לא מדובר פה ב"אשתו של הנוסע בזמן", ומי שמצפה למצוא עלילה סוחפת וטוויסטים רבים כיאה לסוגת המסעות בזמן יתפלא למצוא סיפור קטן מאוד שההתפתחויות בו לא מסעירות, ובזה כוחן.
כיאה ליפן, מדינת איים מבודדת שמתפתחת בקצב שונה משאר העולם, הנורמות שהדמויות פועלות לפיהן שונות מהנורמה של הקוראים, והריחוק הזה מהיצירה לא רק טוב. הדמויות כולן יפניות מבית, ואוחזות בעולם ערכים שונה מאוד מזה של הישראלי הממוצע, ובדרכי תקשורת אחרות. פוסאגי, למשל, מתבייש לומר לאשתו האחות שמצבו הרפואי מחמיר; בני זוג נפרדים כי איש מהם אינו מצליח לתקשר בצורה בוגרת עם האחר גם אחרי שלוש שנים יחד. חלק מהקונפליקטים לא עוברים חלק בגרון הישראלי: רובם נובעים מהעצירות הרגשית של הדמויות, ולפעמים הפער הזה מורגש מדי. גם העובדה שמדובר בתרגום מאנגלית של ספר שנכתב במקור ביפנית יכולה לתרום לתחושה שמשהו אבד בתרגום. השפה עברה אולי יד אחת יותר מדי בתהליך.
וגם זה חלק מהמסע שעובר על הקוראים במהלך הקריאה. ברגע שמקבלים את הדמויות כפי שהן ומתרגלים לאיכות השקטה שלהן, אולי גם כחלק מהחוקים הנוקשים של המסע, אפשר להתמסר לחוויה ולהבין את הרקע של בית קפה כזה לתרבות מאופקת שברירת המחדל שלה היא לא לומר דברים ואז להצטער עליהם – ולהתמסר גם לחוכמה העתיקה מאחורי המסע העדין שכל אחת מהדמויות עוברת.
החוכמה העתיקה היא כמובן תפיסת העולם הדטרמיניסטית של הזן, שאת ההווה וגם את העתיד אי אפשר לשנות, אבל כן אפשר לשנות משהו קטן בגישה שלנו לאירועים כדי להקל על מסע החיים ומשאם. צדק קהלת, מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש, אבל בידינו ההחלטה אם לשמוח בכך או להתעצבן.
