"כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה", משוררת האהובה בשיר השירים למלך שלמה, ופותחת פתח לאלפי שנים של ייסורי אהבה. יש להניח שהרעיה או שלמה המלך הם לא הראשונים לטבוע את הסיסמה הזאת. ההבנה שאהבה היא גם סבל וייסורים הדדיים ומתמשכים היא חלק בסיסי ודרמטי בחוויה האנושית. אהבה, לצד האושר, השלווה והנחת המייצרים את החומרים לגדולי המלחינים הרומנטיים, טבולה בסבל על גווניו.
אהבה נכזבת היא מהחוויות הכואבות ביותר שיצור חי יכול להרגיש. הרצון העז לקבל הכרה הדדית ממושא האהבה הוא שאיפה כמעט מובנת מאליה, אך כשהצד השני מפנה לו עורף זהותו של הפרט עומדת על סף התפרקות. כלומר, איך בכלל ייתכן שהצד השני לא רואה את האני שלי ואת מכלול התכונות שלי כדבר הראוי להיות אהוב. התחושה הזאת יכולה להתקיים גם באהבת שיגעון מנותקת מהמציאות בנוסח "ייסורי ורתר הצעיר", ששוגה באהבה מדומיינת עם מעט מאוד יסודות במציאות. אבל זו גם המציאות של הבחור או הבחורה שרקמו קשר ארוך טווח עם מושא האהבה, ובשלב מסוים המושא הזה הולך לדרכו. זו תחושה קורעת לב, אך היא רק אחת מחללי האהבה.
אנחנו הרי רגילים לביטויי אהבה בנוסח המסחרי של דיסני, אבל האהבה מוציאה מהאדם צדדים קמאיים של יצר בלתי נשלט כמעט ובהתאם גם צדדים שליליים
גם אהבה מתפקדת לכאורה, שבאה לידי מימוש אמיתי בעולם, היא בסופו של דבר עזה כמוות. יחסי אהבה טומנים בחובם גם היבטי קנאה, או אפילו צרות עין ולעיתים שנאה הדדית. זו נראית לנו סתירה מובנת, כי אנחנו הרי רגילים לביטויי אהבה בנוסח המסחרי של דיסני או של חברות שניסו למכור לנו רומנטיקה לכבוד החגים, אבל האהבה מוציאה מהאדם צדדים קמאיים מאוד של יצר בלתי נשלט כמעט, ובהתאם גם צדדים שליליים.
היום ברוח ניו אייג'ית משתדלים להימנע מלהתייחס להיבטים האלה באהבה. זוגות רבים מניחים שבחתונה ייפתרו כל בעיותיהם, ושכאן נגמר הסיפור: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". לכן שמלות הכלה ואולמות האירועים והנצנצים וכל הקלישאות. אבל החיים לא נראים כך. יש בהם עייפות ושטיפת כלים ועבודה וילדים ואילוצים ואדווילים. אבל גם אם הזוגות הצעירים עוד לא מכירים את המציאות הזאת ומעדיפים לחיות באספמיה, את המציאות שלפני החתונה הם כן מכירים, ויודעים שהאהבה הבוערת שניצתה בהם דומה לרכבת הרים רגשית עם עליות תלולות וירידות חדות, כמו שמתאר ישי מבורך בספרו "ארון העדות": האהבה היא מדווה, כמו שכתוב בשיר השירים "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני".
איך ייתכן שכך נראית אהבה? לימד אותנו מורנו ורבנו היהודי החשוב ר' זיגמונד פרויד שבאדם טמונים שני יצרים, ארוס ותנטוס, דחף המיניות והחיים ודחף ההרס והמוות. לפי פרויד לאדם יש יצר לבנות ולהתפתח ולהוסיף, בדמות הארוס, ויצר להרוס ולהוקיע עד להגעת נקודת ההשתוות בדמות השקט שהיה לנו ברחם אמנו. האהבה, כך נראה, מורכבת משניהם. האדם האוהב נקלע למצב קיצוני מאוד מבחינה מנטלית ואפילו פיזיולוגית, עד כדי כך ששני הדחפים האלה מגיעים לידי ביטוי בשלמותם. כשאנחנו אוהבים אנחנו מגיעים לשיאים רגשיים של אהבה אבל גם לתהומות נפשיים וזוגיים עמוקים. מישהי חכמה סיפרה לי פעם בהשאלה מעולם ההורות (שאני עדיין לא ממש מכיר) שהאימהוּת שלה הובילה אותה למקומות שאף פעם לא חשבה שהיא תגיע אליהם. כלומר, ברור שהיא אוהבת את ילדיה, וברור שהיא דורשת את טובתם, אבל האינטנסיביות שבתפקיד הביאה אותה אל הקצוות. כך גם באהבה רומנטית: האהבה היא ההפך מרגע של השתוות, היא בוערת ושורפת וכואבת בכל גיל ובכל תרבות.
חג האהבה, שנצבע לנו כיום רומנטי של ריקודים בכרמים, טומן בחובו את ההדחקה של סיפור פילגש בגבעה, ואת חטיפת בנות ישראל מהכרמים שבאה אחריו. זה לא אומר שצריך להתאבל ביום הזה, אלא להיות מודעים לרכיבים האלה שבו. כך, גם אנחנו, האוהבים, כדאי שנהיה מודעים לעוצמות האדירות של האהבה נטולת השליטה והבוערת, שמביאה לבנייה ולטוב אבל גם להרס ולרע. מתוך מודעות נוכל אולי לשכלל את הפעולות הנגזרות מהאהבה, ולא נדמה בטעות לחשוב שהעולם הוא דיסני.
