הלא נודע
25 שנה של אהבה בוסרית // הרב אילעאי עופרן
אביטל ואני היינו יחד בצופים. גדוד ארד, שבט משואות. היינו נערים תמימים וצעירים, ולא ידענו כלום. עברנו יחד את שנות התיכון, ולא ידענו איך מנהלים זוגיות ארוכה של זוג דוסים שהכיר קצת מוקדם מדי.
התפצלנו לישיבה ומדרשה ולצבא של שנינו, ולא ידענו איך עובדת אהבה מרחוק, כשבקושי נפגשים ואין פנאי אפילו לדבר בטלפון. התחתנו צעירים מאוד, ולא ממש ידענו איך בונים בית, כשעוד אין מקצוע, ולימודים, ופרנסה קבועה. נולדה לנו תינוקת, ועוד אחד, ועוד ועוד ועוד. ולא ידענו איך מגדלים ילדים ושומרים על הזוגיות. עברנו ליישוב, ואחר כך לקיבוץ, ולא ידענו איך מטפחים את הביחד שלנו בתוך האינטנסיביות של הקהילה מסביב.
התקדמנו מקצועית, וקיבלנו כל מיני תפקידים, ולא ידענו איך מאזנים בין העומס של העבודה לדרישות של הקשר. בחסד ה', אנחנו יותר שנים יחד ממה שהיינו לחוד. בכל פעם מזדמן לאהבה שלנו ניסיון חדש, ומתגלה לנו עולם חדש שאנחנו לא יודעים איך להתמודד איתו. אחרי חצי יובל של זוגיות, הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שאנחנו לא יודעים כלום.
הסוד הוא שאנחנו לומדים יחד.
הכותב הוא רב קבוצת יבנה, ראש המכינה הקדם–צבאית רוח השדה
מבחן אהבה
כך הפך היום השני של חופשת הפסח ליום המאושר בחיי // ד"ר מעיין בוימן–משיטה
הייתי בכיתה ד', באמצע שנות התשעים, והוא למד איתי בכיתה. היו לו קוצים בשיער, מסודרים היטב עם ג'ל חוחובה ירוק, אף קטן, ומבט חום ועמוק שהיה גורם ללב שלי לקפוץ מהתרגשות.
הוא גר ברחוב לידי ובכל פעם שהייתי יוצאת מהבית הייתי עוברת ליד הבית שלו, כאילו במקרה, מתפללת שיצא בדיוק כשאעבור ויחייך אליי את החיוך השובה שלו, זה שגרם למורות לוותר לו בכל פעם שהתחצף, ולכל ילדות הכיתה למקם אותו גבוה ב"סולם האהבות" שלהן.
יום אחד הוא הזמין אותי ללמוד איתו למבחן במדעים. למחברת שלי הייתה כריכה חומה ופשוטה, ולשלו כריכה צבעונית ומיוחדת, כזו שרואים ממנה פרצוף מחייך מכל כיוון שמסתכלים בה. למדנו יחד למבחן ואחרי כמה ימים, ביום השני לחופשת פסח, הוא התקשר אחרי הלימודים לטלפון בזק בביתי, וכשעניתי הוא גייס את כל האומץ שהיה בו, ואמר לי שהוא אוהב אותי. את החיוך שנמתח על הפנים שלי לא הצלחתי להוריד במשך ימים. שנים אחר כך עוד ציינתי ביומן את היום השני של חופשת הפסח כיום המאושר ביותר בחיי.
אהבתי אותו בכל ליבי, אהבתי אותו כמו שרק לב שאף פעם לא נשבר יכול לאהוב. הוא קנה לנו תליונים של שני חצאי לב עם ראשי התיבות שלנו עליהם, ואני קניתי לו שרשרת עם תליון ובתוכו גרגר אורז עליו נכתבו שמותינו. כשחברה לימדה אותנו שיטה חדשה לבדיקת אחוזי התאמה זוגית באמצעות ספירת האותיות בשם – גיליתי ששילוב השמות של שנינו יוצר התאמה מושלמת, 100 אחוז בדיוק, והייתי בטוחה שנישאר יחד לנצח.
הנצח הסתיים מוקדם מהצפוי, בסוף כיתה ו', כשהוא אמר על ילדה אחרת שהיא יפה יותר, ולימד אותי שאם נותנים למישהו לענוד חצי מליבך, לוקחים את הסיכון שהוא ישאיר אותך עם לב שבור.
הכותבת היא פסיכולוגית ומומחית "חתונה ממבט ראשון", ומפיקת הפודקאסט "עושים פסיכולוגיה"
ראשונה במעלה
רציתי אהבה ראשונה וקיבלתי אהבה בוגרת. וטוב שכך // עדי אלטשולר
כשהייתי בת חמש התאהבתי ביונתן, החבר הטוב של אחי הבכור ניר. בכל פעם שהוא היה מגיע אלינו הביתה הייתי רצה לחדר להתגנדר, דוחסת לראשי את מיליון סיכות השיער שהיו לי, מתחבאת בחדר הארונות ומציצה עד שיגיע. הייתי עוקבת אחריו בכל רחבי הבית, וממלאת את המגירה הסודית שלי בציורים של שנינו בתוך לבבות.
אני זוכרת שאמא שלי הושיבה אותי לשיחה ואמרה שהוא גדול ממני בהרבה שנים, ואוהב אותי כמו שניר אחי אוהב אותי. נשבר לי הלב ובעיניים לחות שאלתי אותה אם זה אומר שלא נתחתן.
בכיתי ורצתי לחדר, לקחתי כל סיכות השיער, הגומיות והקשתות שהיו לי וזרקתי אותן לפח.
האהבה הראשונה השנייה שלי הייתה עומר, המלך של כיתה ג'1, ששבה את ליבן של כל הילדות. באחת ממסיבות הכיתה שיחקנו "חבילה עוברת". כשהמוזיקה נעצרה אצלו היה כתוב על הפתק; "תן לילדה הכי נחמדה". הוא זרק אליי את החבילה. לא האמנתי שהוא בחר בי מכולן, מכל הבנות בעולם.
לא יכולתי להירדם בלילה מרוב התרגשות. בימים הבאים מצאתי פתק בקלמר: עומר הציע לי חברות.
והיה רן, שבדיוק הורידו לו את הגשר מהשיניים והיה לו החיוך הכי יפה בעולם. בכל פעם שחלף מולי, הייתי הופכת לעגבנייה. הרגשתי פיזית איך הלב מחסיר מפעימה.
לימים הכרתי את נדב, אהבת חיי הגדולה, אבי ילדיי ובן זוגי ב־16 השנים האחרונות. בתחילת הקשר, ברגעים רומנטיים במיוחד, הוא נהג לומר לי שאני האהבה הבוגרת שלו. כשניסיתי להבין את פשר הדבר הוא היה מסביר בפשטות: ישנה האהבה הראשונה וישנה אני, האהבה הבוגרת.
נעלבתי עד עמקי נשמתי: מי רוצה להיות אהבה בוגרת של מישהו?
פעם אחת הודעתי לו שאני לא מעוניינת בתפקיד, ואם הוא לא מתכוון לאהוב אותי כאהבה הראשונה אז אין טעם לכלום. והוא רק חיבק אותי חזק ואמר שעדיף להיות האחרונה מאשר הראשונה.
כי כל האהבות הראשונות חולפות, ורק האהבה האחרונה נשארת.
* הטור מוקדש לזכרו של יונתן, שנפטר מסרטן לפני כמה שבועות.
הכותבת היא מייסדת תנועת "כנפיים של קרמבו" ומיזם "זיכרון בסלון" והמנכ"לית המייסדת של "אינקלו – בתי הספר והגנים המכילים"
סיפור הסטנגה
היא הייתה החצי השני הלא מודע שלי, זה שאני מתעלם ממנו במופגן // אורי איזק
הלב שלי דפק בטירוף כשהגעתי לבית הכנסת המרכזי בגבעת מרדכי לתפילה בערב שבת. כבר שנה היינו יחד, אבל אני לא חושב שאי פעם דיברנו, חוץ ממבטים מצחקקים זה לעבר זה בהכנות לקראת יום חמישי הגדול של הופעות חודש ארגון, כשברקע יובל בנאי שר על האושר שכולנו מקווים לו ועל הגורל האפל.
היא הייתה התשוקה שלי, הצורך שלי באישור. היא הייתה החצי השני הלא מודע שלי, זה שאני מתעלם ממנו במופגן. תכל'ס גם היא התעלמה ממני, אבל החיזורים בשלט רחוק הניבו בסוף את התחושה המתקתקה שהנה, יש לי חברה. כנראה שגם בכיתה ה' יש ערך לסמלי סטטוס.
אחיה התאום היה מלך הסטנגה של סניף מרכז. לא היו לו מתחרים. שנים אחר כך, כשנחזור הביתה מישיבת חורב, נלך חבוקים ברחובות כפיצוי על החברות האפלטונית שלי עם אחותו.
אבל באותו ערב שבת בבית הכנסת בגבעת מרדכי קיוויתי, כל כך רציתי, שסוף־סוף נדבר. מילה, משהו. היא בילתה אצל דפנה, שהוריה התפללו באותו בית כנסת, ואני קניתי לה מתנה קטנה ומרופטת: סיכה לשיער, סיכת עץ מזעזעת שחשבתי אז למרשימה ויפה. בזמן הדרשה של הרב קלונסקי יצאתי החוצה, ובלי להגיד מילה הענקתי לה את השי המבזה. כל כך התביישתי, לא הייתי מסוגל בכלל ליצור קשר עין. הכול התערפל והתבלבל, הרוק עלה במעלה הגרון וכל מה שרציתי היה לחלץ כמה מילים של אהבה, אבל הן לא יצאו. ביום שלישי הבא, תוך כדי משחק סטנגה אחרי הפעולה, נודע לי שנפרדנו.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
טעם האהבה
התפוצצות הרגשות כשמשהו אחר נכנס לי לנשמה // גיא הוכמן
זה היה בערך בגיל 15. העברתי את גיל ההתבגרות ברמת־גן התוססת אבל עד אז העולם נראה לי די בנאלי ולא יותר מדי מרגש. אבל 3 באוקטובר 2004 היה היום שבו השתנו חיי. פתאום הרגשתי משהו חדש. משהו אחר נכנס לי לנשמה. הרגשתי מה הם החיים עצמם. זו הייתה סינרגיה, סנכרון מושלם בין החושים: חוש הראייה שמוביל לחוש המימוש שמוחץ ומפעיל את חוש השמיעה ולבסוף, הדובדבן שבקצפת, חוש הטעם, ואיזה טעם, טעם של אהבה.
כל זה היה ביום שבו אחי הגדול הכיר לי את הסביח. עם כל הכבוד לאשתי אהובתי ולבני בכורי אהוב ליבי, האהבה הראשונה שלי שמורה לעיראקי נמוך ששמו עובד, שא־לוהים המציא את החציל בשביל הידיים הרמת־גניות שלו. אם יש שידוך, זהו זה. זה יצר הבריאה. הסביח שלו הוא האהבה הראשונה שלי. ואני רעב.
הכותב הוא קומיקאי ואושיית רשת
מיץ אומץ
דברים שרואים משם רואים גם מכאן // אוריין שוקרון
כשהייתי ילד קטן וחמוד וביישן (באמת) בשכונה יפה במעלות, הייתה לנו להקה סופר מגניבה. בחופשת הקיץ הלוהטת התחלנו לכתוב ולהלחין שירים יחד, ואפילו הקלטנו אותם על קסטות בבית. כתבנו שירים על אהבה, על הים, על השמיים ועל החלום שיום אחד יקנו גם לנו פלאפון פרטי משלנו.
אחת מחברות הלהקה הייתה ידידה טובה שלי מהשכונה, שנורא אהבתי, ותמיד היינו משחקים יחד. תמיד רציתי להיות איתה עוד ועוד. היינו יוצאים יחד, יוצרים ביחד, רואים סרטים יחד כשההורים לא בבית. כמה התביישתי לומר לה שאני אוהב אותה – אהבה פשוטה, אהבה תמימה וילדית, לא מסובכת כמו היום. ממש רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, וכמה שהיא מיוחדת בעיניי. יום אחד היינו בוואדי וכמעט אמרתי לה משהו בעניין. בסוף לא העזתי. התביישתי ולא עשיתי שום צעד. נשארתי לבד עם המחשבות לגביה ועם הפחד לקבל דחייה.
עד היום.
בעצם, היום אולי כבר עבר לי. אבל עכשיו, כשאני נזכר ברגעים האלו, אני אומר לעצמי: ילד, יא אללה ש׳ך, תפוס את עצמך – אתה כבר בן 30. הגיע הזמן לא להתבייש. אצלנו בשכונה אומרים: מי שמתבייש מתייבש. אז לך, לך לשתות ילד. לך לשתות ותשתחרר קצת.
לאחרונה קיבלתי כבר שלוש דחיות ברצף מבחורה אחת. אוי הבושה והגאווה.
הכותב הוא מוזיקאי, זמר, יוצר ומנצח
