יש אנשים שהכישרון החריג שבו הם ניחנו מביא להצלחה בלתי נמנעת. הבעיה שלפעמים ההצלחה מסחררת וכבר לא בדיוק יודעים מה לעשות עם הכישרון, ומנסים לירות לכל הכיוונים והייחודיות מתחילה להיאבד. אלו המחשבות שעלו לי לאחר ששמעתי את Renaissance, האלבום החדש של ביונסה.
החומר האחרון שהוציאה הזמרת היה בשנת 2018, אז הוציאה אלבום משותף (Everything Is Love) עם בן זוגה, ג'יי־זי. האלבום ההוא שוטט בעיקר במחוזות הטראפ, הז'אנר החזק ביותר בארצות הברית בשנים האחרונות. למרות שכמה שירים מתוכו עבדו לא רע והצליחו, אפשר לומר שהוא לא הגיע עד לרמות שהזמרת הוותיקה הייתה רגילה אליהן.
גם באלבומה החדש ביונסה בחרה ללכת לאותו כיוון מוזיקלי, אבל במקביל היא המשיכה לנסות להתחבר למגמות העכשוויות, במקרה זה – האפרוביט. באלבומים הקודמים לא ראינו אותה בז'אנר אבל במהלך השנים האחרונות הוא צבר תאוצה ומקבל חלק נרחב בתוך האלבום החדש.
אין ספק שביונסה ניסתה ליצור משהו מעניין מבחינה מוזיקלית. לא היה לה חסר היכן ליפול אבל ריבוי המפיקים באלבום והניסיון להוציא ממנו פסקול אחד ארוך לכל אורכו, למרות הז'אנרים שמשתנים משיר לשיר, עבד לא רע. אם שומעים את כל השירים ברצף, בחלק לא מבוטל מההאזנה לאלבום בכלל לא שמים לב ששיר הסתיים ואחד חדש התחיל. ובכל זאת, אלבום הוא לא דיג'יי סט, ולמרות הגימיק המגניב שניכר באלבום הזה וכבר בוצע בעבר בלא מעט אלבומים אחרים, צריך קצת יותר ממנו בשביל שהאלבום יתרומם.
בין כל הטראפ והאפרוביט, הרצועות המוצלחות יותר שבהן פשוט נהנים מהמוזיקה הן דווקא אלו שלא קשורות לשני הז'אנרים. Break My Soul, שגם יצא כסינגל לקראת האלבום ונשמע כמו להיטי דאנס של שנות התשעים, כנראה תודות לסמפול של השיר האלמותי Show Me Love של Robin S. גם Cuff It, הפאנקי שבכתיבתו השתתף גם נייל רוג'רס האגדי עובד לא רע
ו־America Has a Problem לא מתעלה במיוחד כשיר, אבל יושב על הפקה מוזיקלית מעניינת שמרפררת לסצנת הרייבים באנגליה של ה־90'. בסוף האלבום יש סמפול ללהיט I Feel Love של דונה סאמר שמופיע ב־Summer Renaissance ויוצר שיר מגניב וכיפי.
בהפקת האלבום משתתפים כאמור לא מעט מפיקים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. בהם אפשר למצוא את מייק דין, נו איי־די והיט־בוי, שחתומים על שלל הפקות היפ־הופ של אמנים מוכרים וידועים ובהם קניה וסט, נאס, קנדריק לאמאר, דרייק, טראוויס סקוט, ג'יי זי, קיד קאדי ועוד. גם המפיקה והדיג'יית המצליחה האני דיג'ון נקראה לדגל, סקרילקס תורם את חלקו ב־energy ועוד מפיקים נוספים לצד ביונסה אחראים על פס הקול המוזיקלי.
ואחרי כל המילים האלו, שאולי מרימות את רף הציפייה גבוה מאוד, בפועל, משהו באלבום לא מתניע. אומנם אין עוררין על הקול וההגשה המיוחדים של ביונסה ועל כך שאין ספק שהאלבום כאלבום, הוא לא רע בכלל, נחמד להאזין לו וככל הנראה כמה שירים מתוכו יושמעו לא מעט ואולי אף יהפכו ללהיטים. ועדיין, התוצאה הסופית מעט מאכזבת.
עולמות האר־אנ־בי, סול, פאנק והיפ־הופ שהיו הבסיס המובהק של הזמרת לאורך השנים ועזרו לה לייצר להיטים למכביר בשנים עברו, קצת נעדרים מהחומרים שמוציאה הזמרת בשנים האחרונות. על אף שלא משנה לאיזה קצב או סגנון יתחבר הקול שלה – הוא מן הסתם יישמע טוב, נראה שהרצון להתחבר לזרמים העכשוויים במוזיקה עובד לה פחות טוב.
אין שום דבר רע בללכת לכיוונים חדשים, ואצל אמנים שמצליחים בגדול זה אפילו חלק הכרחי מהדרך. ובכל זאת, גם כשבוחנים את הגבולות ומנסים לייצר חומרים שונים, מעניינים וטובים – יש ערך בביסוס שלהם על גבי היתרונות היחסיים שלך. ייתכן שעבור ביונסה הגיע הזמן לעשות את מה שעושים כשמחפשים את הדרך – להתחבר חזרה מעט לשורשים ולהניח לרנסנס להתקדם בלעדיה.
