הוא התחיל לנהל סמול־טוק עם בעלי תוך כדי שהוא מתבדח על איך הוא יכול להרוג אותי עם אפידורל אם הוא ירצה. וואט?! וכמובן שגם הבקשות שלי לתת מינון שיאפשר לי עדיין להיות בתנועה נתקלו בסירוב גס, כי 'אחרת זה לא ישפיע ואי אפשר'"
הזרקת פיטוצין ללא הסכמה, פקיעת מי שפיר בכוח, נקיטת פעולות רפואיות ללא הסכמה, אלימות סקסיסטית, השפלות, בדיחות סרות טעם, צעקות ולחץ שמפעילים צוותי לידה על יולדות – ובשלוש מילים שמסכמות את התופעה – חוסר כבוד ליולדת. כל אלו ועוד, היו ועדיין, מנת חלקן של נשים רבות בשעת לידתן. קוראים לזה אלימות מיילדותית.
בימים שבהם מתקיים דיון אמוציונלי וער על זכותן של נשים על גופן ועד כמה המדינה צריכה לתחוב את אפה לתוך הרחם הנשי, ראוי לתת את הדעת גם על הכבוד שמגיע לאישה לקבל באחד מרגעי השיא של חייה, כשהיא מביאה חיים חדשים לעולם, ולהתעקש על היחס הראוי לה.
בעקבות פרסום הכתבה שפרסמנו במקור ראשון בחודש שעבר, "ללדת מחדש" – שעסקה במרפאות לידה מתקנת, החלו לזרום אלינו סיפורים על טראומות מלידות, שחלק גדול מהם קשורים להתנהגות הצוותים הרפואיים ולא רק למצב הרפואי של היולדות ולמהלכי לידה טבעיים שהשתבשו. הבנו שמשהו השתבש לא רק במהלך הטבעי של הלידה, אלא באופן שבו צוותים רפואיים מתייחסים ליולדות.
מטבעה, לידה היא אירוע שאין בו שליטה, היא עלולה להסתבך באופן אובייקטיבי ולדרוש התערבות רפואית שקוטעת את מהלך הלידה הטבעי, ולכן בדיון זה ננסה להפריד בין מהלכי לידה טבעית שהשתבשו ודרשו באופן אובייקטיבי התערבות רפואית מורכבת, לבין היחס של צוותי הרפואה בתוך האירועים הללו.
חשוב לומר: יש מיילדות מדהימות, יש רופאים ורופאות קשובים ונעימים, יש חדרי לידה שבהם מכבדים את היולדות, נשים רבות חוו לידות טובות שבמהלכן הצוותים הרפואיים כיבדו אותן ואת הרגע הנשגב שבו הן הביאו חיים חדשים לעולם, בעזרתם, אבל קיימים גם סיפורים אחרים.
"בלידה השלישית הגעתי בפתיחה של 9 ס"מ לבית החולים", מספרת אינה שירה מזור מגוש עציון ומתארת מקרה חמור שבו ננקטה פעולה רפואית ללא הסכמתה. "נעמדתי על המיטה בכריעה. המיילדת בדקה אותי ואמרה שהתינוקת הפוכה. 'תשכבי על הגב, נהפוך אותה'. אמרתי לה שלא צריך והיא תצא גם ככה. 'לא, היא לא. אני לא מיילדת ככה, תשכבי'. התווכחתי איתה תוך כדי כשאני בצירי לחץ ובסופו של דבר נכנעתי בדמעות ובעצבים. נשכבתי, היא דחפה את היד להפוך את התינוקת ואני ילדתי בשכיבה".
"ביקשתי שיביאו לי את התינוקת שלי ישר אליי. שלא יעטפו ולא כלום, ישר אליי. לא הקשיבו לי. עטפו ושקלו אותה. ברגע שנתנו לי אותה, הפשטתי אותה והנחתי אותה עליי עור לעור ובאותה נשימה אמרתי למיילדת לא לתת לי פיטוצין. החזקתי את התינוקת שלי, כולי מתלהבת ממנה, ניסיתי להתנתק מהסיוט אבל לא עברה דקה והיא מזריקה לי בירך פיטוצין, אני צועקת 'למה?? ביקשתי לא להזריק!'. 'את מדממת', היא אמרה לי. נכון, אני אחרי לידה, זה לא דימום־יתר, הכול תקין, אבל אין עם מי לדבר. כל הזמן היו גם בחדר מלא מיילדות או אחיות, פלורסנטים דלוקים, עד היום אני בטראומה מהלידה הזו".
"הרגשתי כל כך מושפלת שהעדפתי פשוט לא להיות. נכביתי. נתתי להם לגמור את מלאכתם. לא התלוננתי אחר כך לבית החולים, לא יודעת למה. טעיתי"
בין סיפורי הלידות שאספנו, שבהן הופעלה אלימות על נשים, חלקן מוכנות לשתף את סיפור הלידה הטראומטי שלהן בשם, וחלקן מפחדות ומתביישות וביקשו להישאר אנונימיות. כמו נ' (36) מדרום הארץ, היא ילדה אחרי שבוע 42, לידות טבעיות ללא אפידורל. כשהגיעה לבית החולים לקראת לידתה הרביעית, לא הסכימו לחבר אותה למוניטור או לעשות לה בדיקת אולטרסאונד. "חייבו אותי להתחיל בזירוז על מנת להיבדק", היא מספרת. "הזירוז לא התקדם לפי הקצב שהרופא רצה, והוא החליט שזה הזמן לפקוע מים. לא הסכמתי, כי ידעתי שיש מיעוט מים שראו באולטרסאונד. הרופא אמר שהוא רק בודק פתיחה ופקע את המים בכוח. משם הכול התדרדר: מצוקה עוברית, ניתוח חירום כשאין צוות חדר ניתוח. בסופו של דבר הגיעה אחות שסיפרה שזו הפעם הראשונה שלה בחדר ניתוח וביקשה שיסבירו לה מה לעשות. עשו לי הרדמה מקומית וניתוח שבו מיררתי בבכי. אף רופא לא דיבר איתי. ביניהם הם דיברו ברוסית. ראיתי את הקטנה שלי לשבריר שנייה ונשלחתי להתאוששות לבדי. שכבתי שם בחוסר אונים, בוכייה, עד שהמנקה שעברה שם ריחמה עלי ועזרה לי והביאה לי כלי להקיא לתוכו".
"עברו ארבע שנים ואני מתחרטת שלא התלוננתי אבל אז היה לי קשה מדי והיום זה כבר לא רלוונטי", היא אומרת. היא התלבטה אם להתראיין בשמה, אך מכיוון שהיא עתידה ללדת באותו בית חולים בקרוב היא חוששת שפרסום שמה עלול לפגוע ביחס שתקבל. "הרופא שטיפל בי בדיוק קיבל לידיו את ניהול המחלקה באותו השבוע. אני מציינת את זה כי נראה שכל סיפור ההתדרדרות של הלידה היה קשור לאגו שלו ולכך שהוא רצה להוכיח לכולם שהוא יודע הכי טוב, מה שהביא אותי לניתוח חירום מיותר".
נ' היא לא היחידה שהזכירה בפנינו את המחשבה הלא ממומשת על תביעה רפואית, ובאותה נשימה עלה הקושי הפיזי והנפשי להתפנות לתביעה משפטית.
גם ת' (30) ממרכז הארץ, תיארה בפנינו התנהלות רפואית שערורייתית. "בלידה הראשונה שלי, והאחרונה בבית חולים, בשלב הלחיצות, המוניטור התחיל לצפצף בגלל ירידות בדופק. המיילדת נראתה רגועה וכיוונה אותי מה לעשות. אבל אז נכנסה רופאה שפשוט החליטה שהגיע הזמן לסיים את הלידה. בלי להגיד מילה היא הביאה מכשיר ואקום ומספריים. היא התעלמה מבקשתי שלא לחתוך, פשוט לא הסתכלה לכיווני. אני ממש זוכרת את הפנים המתנצלות של המיילדת, כי לא הייתה לה מילה מולה. הוואקום לא הצליח והרופאה קפצה לי על הבטן כדי להוציא את התינוק. הוא יצא ללא שום מצוקה נראית לעין ומיד נלקח לבדיקה, בלי שהספקתי אפילו לראות אותו – כי זה היה הנוהל בלידת ואקום".
"בעלי הלך עם התינוק ואני נשארתי לבד אחרי הלידה בלי תינוק ובהרגשה חלולה. מבחינת הנהלים של בית החולים, התינוק היה צריך להישאר בהשגחה עוד כשש שעות. הייתי בחדר התאוששות והוא בתינוקייה לבד. אין לי מילים לתאר את האבסורד של ה'השגחה' הזו. בסוף אמא שלי הצליחה לשכנע אותם להביא לי אותו להנקה ראשונה רק לחצי שעה. זו פשוט אטימות וחוסר הבנה של הצרכים של האמא והתינוק".
הפעלת לחץ על הבטן, כפי שעשתה הרופאה שטיפלה בת', מוכרת בספרות הרפואית בתור "תמרון קריסטלר". מדובר על שיטת לחיצות מיושנת מאוד שהונהגה בשנת 1867, ורופאים רבים במדינות מפותחות הפסיקו להשתמש בה, כי יש בה סיכון לשבירת עצמות, נזק לאיברים אחרים וסיבוכים שונים.
בפברואר 2018 ארגון הבריאות העולמי התייחס לפרקטיקה הרפואית השנויה במחלוקת והמליץ לא לעשות בה יותר שימוש. חלק מבתי החולים, כגון הדסה עין כרם, אוסרים באופן גורף על שימוש בתמרון קריסטלר, אך כפי שאפשר להבין מעדותה של ת', ישנם רופאים שעדיין עושים בה שימוש, וגרוע מכך, ללא הסכמה של היולדת, תוך הפרת זכויותיה.
"כל הלידה המיילדת צעקה עליי שאני יולדת גרועה ולא תמכה בי. כשהרגשתי לחץ היא צחקה עליי ואמרה לי 'את באמת חושבת שהתקדמת? לא נראה לי שזה יקרה מהר אצלך'"
כבר בשנת 2014 ארגון הבריאות העולמי העביר ביקורת חריפה על היחס הלא מכבד והפוגעני שנשים עלולות להיתקל בו בזמן הלידה בבתי חולים. בהחלטה 2306 (אוקטובר 2019) של פרלמנט האיחוד האירופי, שהתייחסה לאלימות מיילדותית וגינקולוגית, נכתב שמדובר על "צורת אלימות אשר הוסתרה במשך שנים רבות ועדיין מתעלמים ממנה. בסיטואציה הפרטית הקיימת במעמד של התייעצות רפואית או בלידה, נשים הן קורבן של פרקטיקות אלימות או פרקטיקות העלולות להיחוות ככאלו. אלו כוללים פעולות לא ראויות או פעולות הנעשות ללא אישור, כגון: אפיזיוטומיה או בדיקות וגינליות הנעשות ללא הסכמה. תמרון קריסטלר (הפעלת לחץ על הבטן) או פעולות מכאיבות הנעשות ללא משככי כאבים. דווח גם על התנהגויות סקסיסטיות במהלך ייעוץ רפואי".
אבל אלימות מיילדותית מתרחשת לא רק ברף החמור שבו נעשות פעולות רפואיות ללא אישור היולדת. היא מתרחשת גם בצורת הדיבור וביחס של הצוות הרפואי אל היולדת. כך, עבור נשים רבות, הופך הרגע שאמור להיות רגע שיא בחייהן, לרגע טראומטי.
א' (22) ממרכז הארץ, שיתפה אותנו בחוויית הלידה הקשה שלה: "בשיא צירי הלחץ המיילדת צעקה עליי: "את גרועה! את לא יודעת ללחוץ! אני אגזור אותך אם את תמשיכי ככה!!!". וגם ג' (26) מהמרכז, שילדה באותו בית חולים, תיארה יחס דומה: "בכיתי את נשמתי אחרי אחת הלידות כי כל הלידה המיילדת צעקה עליי שאני יולדת גרועה ולא תמכה בי. כשהרגשתי לחץ היא צחקה עליי ואמרה לי 'את באמת חושבת שהתקדמת? לא נראה לי שזה יקרה מהר אצלך'".
אביטל גרינבאום (31), מחוז ירושלים, מספרת שהלידה האחרונה שלה התרחשה בדיוק לפני שנה. "הלידה התקדמה מאוד יפה. הגעתי לפתיחה 10 והתחלתי בשלב הלחיצות. האחות אמרה לי שהראש יורד בצורה טובה ושאני ממש מתקדמת. אחרי חצי שעה של לחיצות הרופאה נכנסה. היא הייתה מלאה בסטרס ואמרה בלי שום רוך: 'את חייבת להוציא אותו תוך שעה, הוא ענק בשביל הגוף שלך, ואם לא – אנחנו יכולות להגיע לקיסרי'. מהרגע הזה הגוף שלי קפא. לחצתי ולחצתי והילד המתוק שלי חזר פנימה בתעלה. אחרי שעה היא נכנסה שוב ואמרה שחייבים מהר ואקום. היא הייתה קרה ומנוכרת ולא התייחסה לבכי שלי. הוואקום לא צלח והגעתי לניתוח קיסרי חירום. שם כבר ממש בכיתי ודאגתי מאוד לילד שלי. באיזשהו שלב של הניתוח היא הסתכלה עליי בקור ואמרה: "את חייבת להפסיק לבכות, אני לא מצליחה להתרכז ככה".
א', (27) מהדרום, סיפרה שהיא הייתה "בצירים טובים בשקט ובחושך, בבועה שלי, בתנועה ונשימה. פתאום נכנסה רופאה, הדליקה את כל האורות בחדר וצעקה עליי לשכב במיטה. ביקשתי ממנה שתבדוק אותי בעמידה עם מוניטור שמאפשר תנועה כי אני לא מסוגלת לשכב והתנועה ממש עוזרת לי. היא צעקה עליי שזה לא עובד פה ככה ושאני אעשה מיד מה שהיא אומרת. פחדתי מהצעקות שלה, נשכבתי בדמעות על המיטה. מכאן הרגשתי פחד וחולשה ושאני מאבדת שליטה על הלידה ועל הגוף שלי".
סיפור הלידה הראשונה של ב' (39) מהצפון, לפני כמעט 12 שנה, הפך לטראומה עבורה. "הלידה הייתה קשה מאוד וארוכה", היא מספרת, "הגעתי לשלב הלחיצות ממש בלי כוח ועל סף עילפון. ברוך השם אחרי שעה של לחיצות הילדה הייתה בחוץ, אבל הרגשתי נורא, קר לי, איבדתי המון דם, וההכרה גם היא באה והלכה לסרוגין. לא היה אף איש צוות בחדר, בעלי ואמא שלי חיפשו מיילדת להגיד לה שמצבי מחמיר. הגיעה מיילדת שהקפיצה רופא שיתפור אותי. הרופא הגיע עם מתלמד ונתן לו לתפור, בשלב הזה הוציאו את אמא שלי מהחדר ובעלי עלה לתינוקייה עם התינוקת. אני לבד בחדר עם רופא ומתלמד שמנסים לתפור אותי אבל הם התקשו בזה ודיברו מעל הגוף החשוף שלי בשפה זרה. עם כל נגיעה אני מתכווצת מכאב והם ללא רחמים או סבלנות צועקים עליי "אל תכווצי! לא לכווץ!" אבל הנגיעות שלהם היו כל כך חדות וכואבות, והאינסטינקט הטבעי הוא כיווץ".
"בכיתי שכואב לי. ביקשתי שאישה תיתן לי יד והם לעגו וזלזלו בבקשתי. בשלב מסוים כאב לי מאוד־מאוד והשמיכה קצת החליקה וחשפה אחת מכתפיי, לא שמתי לב, ואז הרופא העיר לי בזלזול: "תכסי את עצמך. את אישה דתייה, לא?". כאן התנתקתי. הרגשתי כל כך מושפלת שהעדפתי פשוט לא להיות. נכביתי. נתתי להם לגמור את מלאכתם. לא התלוננתי אחר כך לבית החולים, לא יודעת למה… טעיתי. אבל בהחלט זו הייתה טראומה וחוויית לידה מזעזעת".
הלידה הראשונה של ש' (24) מהמרכז, שהתרחשה באחד מבתי החולים במרכז הארץ, הייתה חוויה טראומטית עבורה. "נפלתי על מיילדת אטומה ורעה. אין לי מושג איך היא עדיין שם, שמעתי על עוד נשים שעברו איתה לידות לא נעימות, בלשון המעטה. ביקשתי אפידורל אבל היא לא האמינה לי שאני מתקדמת בלידה, רק כי הייתי בלידה ראשונה. בפועל הלידה התקדמה מהר מאוד. בעלי שמע אחר כך את האחיות מדברות ביניהן על כך שהן היו מרוצות כי רק שתי יולדות קיבלו אפידורל והן חסכו בחומר היקר. בכל אופן, הייתי נסערת מהכאבים ובכיתי והיה לי קשה לנשום", היא ממשיכה, "והמיילדת פשוט צעקה עליי 'למה את בוכה?!'. היא הייתה אנטיפטית וחסרת רגישות. ואני, שהייתי בחוסר אונים מוחלט, תלויה בה, ניסיתי להיות הכי נחמדה שאפשר רק כדי לקבל ממנה יחס טוב".
"אחר כך היא בכלל לא שאלה אם אני רוצה פיטוצין ופשוט הזריקה. וכשהתינוק יצא, היא חתכה לי ת'צורה. הרופא לא תפר אותי טוב. איך אני יודעת? כי סבלתי מכאבי תופת אחרי הלידה. לא יכולתי לזוז מילימטר בישיבה או שכיבה. זה היה בפורים וכדי להוציא את הנשים ידי חובת קריאת מגילה, ערכו קריאת מגילת במחלקה. מיותר לציין שבקושי הצלחתי ללכת לשם וגם לא הבנתי איך נשים מצליחות לשבת על כיסא. אני פשוט לא יכולתי. אז עוד לא ידעתי שתפרו אותי לא טוב, חשבתי שככה כואבים תפרים. איכשהו התיישבתי בכאבים עזים מאוד על כיסא, ואז באה מנהלת המחלקה וביקשה ממני לזוז קצת עם הכיסא. בקול חנוק אמרתי לה שאני לא מסוגלת לזוז, שממש כואב לי. ואז היא פשוט לקחה את הכיסא שלי וגררה אותי! הכאבים כמובן התגברו, וזה העצים את התחושה שהייתה לי בשהות שם – אישה חסרת אונים, כמו בובה על חוט".
"בלידה השנייה אומנם הייתה חוויה הרבה יותר טובה, אבל בזמן הלידה פתאום הגיעה מיילדת אחרת ואחרי שהבן שלי יצא, היא הייתה צריכה לתפור, ואז היא אמרה לי ללחוץ, לחצתי, ואז הדימום התגבר. היא העירה לי: 'בחיים לא נתקלתי בדבר כזה! מה זה הדבר הזה?' כאילו, מה היא רוצה?! לא הבנתי. אני לא שולטת בזה בכלל וזה הגוף שלי, וזה הדם שלי, למה להשפיל אותי מול כל הרופאים ובעיקר מול בעלי?"
איך ייתכן שב־2022 מופעלת כל כך הרבה אלימות כלפי יולדות בבתי החולים? איך אנשי צוות פוגעניים ממשיכים לעבוד בבתי החולים? ייתכן שהתשובה עלתה מבין השורות של תיאורי הלידות. נשים אחרי לידה לא מסוגלות להתעסק במה שנעשה להן בחדרי הלידה. הן כאובות ויש להן תינוקות קטנים לטפל בהם. אבל הקולות מתחילים לגבור ולהישמע, ממעמקי הבטן. בימים אלה מתקיימת תנועה ספונטנית ברשתות שמבקשת לעצור את התופעה ולהציף אותה, ונשים מוזמנות שם לשתף את סיפוריהן בעניין תחת ההשטאג #ללדתבכבוד.
