אפשר לדמיין משפט כמו נחש. כל מילה משתרכת אחרי זו שלפניה – חוליה אחרי חוליה, נמתחת ומתפקקת, והמשפט, ארוך או קצר, נשרך כשלשלת מילים. המילים הן חיילים שבאו למלא תפקיד, ובמשפט אחר ימלאו תפקיד אחר בכלל. השימוש התכוף במילים הופך אותן לרצועות מתורגלות ומוכנות מראש כך שהמשפט נשמע כמו פלט פשוט יחסית שכולנו מכירים ומשתמשים בו דבר יום ביומו. ולכן כשאנו נחשפים למשפט שמאתגר את הקבוע והמוכר, נפתח, משתנה או נסגר אחרת, הוא יכול לרתק אותנו. יש שיגידו שזו כתיבה טובה; זו בטוח כתיבה מעניינת, וזה גם הניסיון לכתוב חדש, שיר חדש.
דוגמה גסה לכך היא נניח משפט שבתחילתו מתעסק בכתיבה, במילים ובמשפטים ופתאום הופך לפרסומות למילקי. זוכרים שכולם דיברו על רועי כפרי והפרסומות הבלתי רגילות שלו למילקי, ששינו הרבה ממה שידענו והכרנו על פרסום? מאחורי הקלעים של הפרסומות עמד גם התסריטאי, הקופירייטר, העיתונאי והסופר גון בן־ארי, שהוא (המילה המאוסה קצת) "אושיה" בפני עצמו, והוציא עכשיו עם מקהלת "זולת" את אלבומו השלישי, עם השם הפשטני כמעט והיומרני מעט, "יש".
הוא מגיע עם ניסיון עשיר של כתיבה כעיתונאי וקופירייטר, ובאלבום הזה ניסיונו מתבטא בכתיבה זורמת ומיומנת. אי אפשר לנתק את השירים מהכתיבה – היא הופכת אותם לצפופים, מסקרנים, דורשים פיצוח ומלאים בשבירת תבניות. המשורר אבות ישורון כתב על עצמו שהוא נולד "מן השבירות", אבל הכתיבה של בן־ארי לא נקלעה כמו תינוק בלידה לתוך השבירות, אלא היא בנויה ומסודרת, כמעט בקפידה, בצורה שבורה. בן־ארי, בדרך נכלולית כמעט, מסיט את אוזנינו בכל פעם אל קצה אחר בצורה שיכולה להיות מרתקת ומעייפת באותו משפט. אם זה לא מספיק, בכל שיר דחוסים מילות סלנג, זיכרונות, מנטרות, משפטי מחץ, קצת משפטי מוטיבציה־מדיטציה והרבה חלקים לא צפויים. בן־ארי לא עושה הנחות בכתיבה המפותלת, בשירים הארוכים (בין ארבע לשש דקות) ובעודף המלל. יש בשירים משהו מבולגן אבל גם מסודר מאוד, אבן על אבן, תיבה על תיבה. אפשר למצוא בהם צירופי מילים מוזרים, המהומים וג'יבריש, ומילים כמעט חדשות, מאונגלזות, כמו "מרפזנט, ספציף, אור השואו". וכל זה רק הטקסט.
השילוב של גון בן־ארי ומקהלת זולת הוא תופעה בפני עצמה, שלא לומר תופעות, ויש כאלה שכבר קראו להם כת, וזלזלו והאדירו. הקול המעושן של בן־ארי וצורת ההגשה המיוחדת שלו נותנים עוד נדבך שכדי לתאר אותו לא תהיה ברירה אלא שוב להשתמש במילה "מסקרן". אליו מצטרפים בקולות רקע ובחיזוקים חיוביים המקהלה שמתלווה אליו מהאלבום הראשון ועוד לפניו. אל תתבלבלו, העיקר פה הוא בן־ארי; אבל החבורה סביבו נותנת לו את המעטפת ואת המקום להביא את המסר שלו.
המקום של המוזיקה באלבום לא רחוק מהמקום של הלהקה המלווה. למרות ניסיון לא רע ושיפור הפקתי ברור מהאלבומים הקודמים, הקטר המרכזי ברכבת ההרים של האלבום הזה הוא עדיין הכתיבה, הטקסט, הדיו על הקלף, מקשי המקלדת העולים אל הצג. במישור ההפקתי, "יש" בהפקת עיליי אשדות (כן, הבן של, תחפשו גם אותו בספוטיפיי) הוא אלבום מעניין וגם קצת מקורי, וראויים לציון בו במיוחד תפקידי כלי הנשיפה כמו המפוחית והחצוצרה ב"פרדס־חנה כרכור" וגם הגיטרה בשירים מתוך הופעות הלייב. גון בן־ארי (בקליפ לשיר "ישראל") מתהלך עם גיטרה בפקק מלא מכוניות, בין אנשים שנוסעים לעבודת יומם, זורק את המילים שלו בדרכו בלי בושה או ספק, והן בונות שורות ארוכות וסבוכות שרוצות להראות משהו, אם זה מעניין מישהו, או אם מישהו רוצה להקשיב.
