כידוע, הסוד לחיים מאושרים הוא הנמכת ציפיות. אבל לפעמים יש מקומות שמוכרחים להגיע אליהם עם ציפיות גבוהות. מסעדת "סירייה" שבמלון קמפינסקי החדש והמדובר על חוף ימה של תל־אביב היא בהחלט מקום כזה.
סירייה משתייכת לסוגת מסעדות בתי המלון – כלומר עיצוב אלגנטי וקר יחסית, תפריט גורמה, והסימן הכי מובהק של מסעדת יוקרה: רוב המלצרים לא דוברים עברית.
פתחנו בסלסילת לחמים בליווי צלחת עם שמן זית, סלסה וזיתים מתובלים, לצד צלוחית חמאת אצות מסקרנת. הלחמים היו יבשים משהו וניכר שנאפו מזמן. חבל. הסלסה ושות' היו סבירות, ואילו חמאת האצות הייתה מופלאה ומקורית. שווה להזמין את הלחם ולו כדי לטעום ממנה.
המשכנו למנות הראשונות, שכיכבו בהן הדגים הנאים. באופן מפתיע אף אחד מהם לא כבש את ליבנו. הם היו או "ליד" או פספוס של ממש. טרטר הלוקוס שהוגש עם תפוח ירוק, עדשים, חלפיניו וליים היה מלוח ברמה לא אכילה; ברזאולה הפלמידה נשמעה מבטיחה – עם פלפל שושקה ושומשום שהועמדו סמוך לפרוסות הדג הכבוש ושחו כולם בחומץ תותים – אך לא קיימה, שכן הפלמידה הייתה תפלה לגמרי והחלק הכי מוצלח בצלחת היה החומץ, שהתענגנו על הספגתו בפיסות הלחם שנותרו מהפתיח.
ניסינו גם את אגף הירק, עם סטייק כרובית, שהוחלפה בכרוב כי לא הייתה כרובית באותו היום. עלי הכרוב בסגול ובלבן היו צלויים בגריל ושודכו לעלי חרדל, יוגורט וסלסה ירוקה. גם המנה הזו לא התעלתה לגבהים. חביבה אבל לא מעיפה, ללא שום יצירתיות בצלייה או ברוטב. הפספוס כואב עוד יותר כי כרוב יודע לספוח אליו היטב טעמים עזים, אם רק מחברים לו את המלווים הנכונים.
עברנו הלאה אל העיקריות – אולי מן הדגים המבושלים תבוא הישועה – אך סטייק הטונה המשיך את רף הבינוניות. הנתח היה טרי ועבה אבל יובש בעת הכנתו, פירה התפוחי האדמה החמאתי הוחמץ לגמרי (עד שסוף־סוף אפשר להתענג על פירה חלבי!) ואילו הקישואים בגריל סבלו ממרירות יתר. נקודת האור הייתה התפוצ'יפס הטרי והקראנצ'י, אבל קישוט לא יכול להציל מנה. פילה בר הים (או הלברק, בכינויו העממי יותר), שהוכן על הפלנצ'ה, היה המוצלח מכולם, עסיסי ובשרני. מגזרת התוספות ניסינו פחמימה בדמות ריזוטו פריקי משעמם, שרובו נשאר על הצלחת.
וכאילו כל זה לא מספיק – לקח לאוכל המון זמן להגיע, אף שהמסעדה הייתה רחוקה מלהיות מלאה.
כשהגענו אל המנה האחרונה שמחנו לגלות לצד תפריט הקינוחים גם התייחסות לדיז'סטיף. בחרנו באספרסו מרטיני, משקה שפיתחנו אליו אובססיה קלה מאז הביקור האחרון באיטליה, והוא היה מצוין: וודקה, אספרסו, בייליס וחלב עם כמה פולי קפה חמדמדים מעל.
מה חבל שהאירוע המרכזי – הקינוחים – המשיך את מפח הנפש הכללי. המלצר המליץ על עוגת הלימון ואילו אנו חשקנו בקינוח ה"תה וחלב" שסיפר על עוגת ספוג ארל גריי מוגשת לצד ג'לי ארל גריי, גרנולה, טוויל חלב מקורמל וגלידת ג'ינג'ר. כמה הבטחה יש במנה הזו, ככה כלום ושום דבר בהגעתה. העוגה הייתה בליל לא מגובש של טקסטורות, הג'לי המרגש התגלה יותר כקרם, ולפחות גלידת הג'ינג'ר והטוויל שימחו את פינו אבל כאמור, קישוט לא באמת יכול להציל מנה.
באשר לעוגת הלימון, לא ברור מדוע ולמה היא הומלצה (נותר לנו רק לנחש מה מתרחש בקינוחים האחרים) כי מדובר בטורט שכבות סתמי, שלא לומר מוזר.
בעיר היקרה ביותר בעולם, באחת מתקופות האינפלציה החדות ביותר שידענו, הגיוני ומובן שגם מחירי המנות עולים, קל וחומר כשמכוונים לרמות הגבוהות ביותר. הבעיה של סירייה היא שהתמחור המוגזם (איזו הצדקה יש לגבות 86 שקל על מנת חיטה או 34 שקל על בקבוק מים?) פוגש ביצוע בינוני מאוד. ואת זה אפילו ציפיות נמוכות לא יפתרו.
