"אנחנו רגילים לסיפורי החלוצים מפעם, וזוכרים כמה כל אחד מאיתנו הצטער שלא נולדנו לדור הזה, כמה היינו רוצים להיות מנערי המחתרת או מילדי העיר העתיקה. אבל חשוב שהנוער ידע שגם בדורות האחרונים קרו דברים חשובים וגדולים, ומתוך זה יבין שכל אחד יכול בדרכו להיות שותף להמשך הבניין וההתפתחות בארץ, שזו לא רק נחלתם של ראשונים". זה מה שעדינה אֲמִתַּי מנסה לעשות בספר הנוער החדש שלה, "בואי חברונה", שראה אור לאחרונה. הספר מגולל את תולדות חידוש ההתיישבות בחברון, אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, דרך עיניה של ציפי לבני ז"ל, מראשוני המתיישבים בעיר המתחדשת. הוא מגולל את קורותיה בשלוש השנים שבין ליל הסדר הראשון בעיר האבות, שנערך במלון פארק בפסח תשכ"ח, ועד להקמת קריית־ארבע.
ילדים ובני נוער למדו במשך השנים על חידוש ההתיישבות בארץ ישראל בעזרת ספרים שגוללו את סיפורם של החלוצים ובני המושבות והקיבוצים. דבורה עומר, אסתר שטרייט־וורצל, גלילה רון־פדר־עמית ואחרים כתבו את הסיפורים, והשתתפו כך בעיצוב התודעה הציונית. "בואי חברונה" מבקש להצטרף לאותו המהלך, ולשלב באותה התודעה את סיפורו של מפעל ההתיישבות היהודית ביו"ש.
"בארבע השנים הראשונות אחרי נישואינו גרנו בקריית־ארבע, שמונה שנים אחרי תחילת ההתיישבות בחברון", מספרת אמתי. "הקריה כבר הייתה בתהליכי התפתחות, ונקשרנו מאוד אל האנשים שהקימו אותה ואת חברון, שהם רבים ממי שמופיעים בספר. הרגשתי במשך השנים שהסיפור הזה בעצם לא ממש סופר, וחשבתי על ילדים ובני נוער שצריכים להכיר אותו. זהו פרק חשוב מאוד בתולדות הציונות המתחדשת בדורנו".
רננה חזני: "השינוי שאמא שלי עשתה הוא מטורף. אין מה להשוות בין מה שהיא הקימה ובין הבית שהיא גדלה בו. כמוה היו נשים שהגיעו מכפרי נוער ומערי פריפריה כמו שדרות וקריית־מלאכי"
אמתי ובעלה הרב איציק היו מתושבי עצמונה הוותיקה, ששכנה בסיני, ולאחר שנעקרו מחבל ימית הם הקימו מחדש את היישוב בגוש קטיף ומאוחר יותר עברו להתגורר במורג, משם גם פונו עם שאר תושבי הגוש. במשך שנים רבות היא ניהלה את בית הספר לבנות בעצמונה, ולעולם הכתיבה הגיעה מתוך עבודתה החינוכית. "הקב"ה חנן אותי ביד קלה מבחינת כתיבה. השתמשתי בזה בעבודה שלי, ומדי פעם בעיבוד או בכתיבת הצגות בשביל התלמידות בבית הספר". היא גם פרסמה סיפורים בעלון לילדים שהוציא לאור הרב יוסף אלנקווה בגוש קטיף. "אלו דברים שבאו תוך כדי. אני יודעת לנסח ולתאר דברים שקרו ולהוסיף להם חיוּת, וכך גם בספר הזה; רוב הדברים שכתובים בספר מדויקים, על סמך עדויות האנשים שהיו שם.
"אין ספק שההתיישבות בחברון היא הבסיס ליישובים רבים שצמחו אחר כך. אומנם כפר־עציון היה היישוב הראשון שקם אחרי ששת הימים, אך ההתיישבות בחברון קבעה את המסלול. היא הבהירה את התודעה שלא לחינם קיבלנו את שטחי המולדת האלה, ומוטל עלינו לממש את המתנה.
"חוץ מהחשיבות שיש בהכרת הפעולות שהביאו ליישוב יו"ש ובהערכה כלפיהן, הסיפור גם מקרב אלינו את הנושא. כשמספרים על אנשים בני זמננו שהיו שותפים בעשייה, שהשפיעו וקבעו הרבה יסודות, אנחנו מרגישים קרובים יותר לעשייה. יש משהו אחר בכך שמספרים על דברים שעשו אנשים שאנו יכולים לפגוש. אני מקווה שזה ייתן לקוראים את התחושה שכל אחד מאיתנו יכול להיות שותף. אם מרים לוינגר אומרת לציפי לבני בשיחת מטבח, בהכנות לקראת שבת, 'אנחנו לא רק שוטפות כלים, אנחנו עושות היסטוריה', אז גם אנחנו יכולים לעשות היסטוריה".
אמתי מזכירה עוד ספרים שנכתבו באותה הרוח, ובהם ספרה של עתיה זר (בתם של הרב משה לוינגר והרבנית מרים לוינגר) "מבצע משאית – השיבה לחברון", המתאר את המעבר לבית הדסה, וספר הילדים "החיפושית האדומה" מאת שוש אילן, שגם הוא נותן הצצה לתחילת ימי ההתיישבות ביו"ש. "הסיפורים האלה טפטפו פה ושם בכל מיני צורות, ואני שותפה להרגשה שזו משימה חשובה. במשך שנים היו לי כל מיני מחשבות וחלומות לספר על חברון וקריית־ארבע והאנשים שם, ונפלה בידי ההזדמנות".
את המילים בספר מלווים איוריה של דפני זיוון והם ממחישים את האירועים האיקוניים של מתנחלי חברון. הקריאה מפגישה אותנו עם הצעירים והצעירות חדורי המטרה והשליחות, וכן עם תחושת הגאולה שפיעמה בהם. אמתי מציירת ביד אמן את סביבת בניין הממשל הצבאי בחברון, שהמשפחות, הבחורים והבחורות התגוררו בו בתנאים לא תנאים – כמה זוגות בחדר אחד, למשל – לצד שכנים עוינים.
אמתי מאפשרת לקוראים להציץ דרך שלל אירועים אל שהתחולל בחייהם של מתנחלי חברון דאז: השבתות שבהן הלכה החבורה להתפלל במערת המכפלה, ברית המילה הראשונה במערה מאז מאורעות תרפ"ט (של תינוק שהוברח באמתחת אביו עם גביע ויין, שהיה אסור להכניס למערת המכפלה באותם ימים), וגם חתונתם של בני ובינה קצובר, שהפכה למפגן נוכחות מרשים של יהודים בחברון והולידה את הרעיון לפתוח מסעדה במקום. הספר מתבסס על דיאלוגים אמיתיים בין ציפי לבני לדמויות מפתח בבניין הממשל הצבאי.
למשל, מסופר שלבני שאלה את הרבנית לוינגר כיצד הגיעו היא ובעלה לחברון. הרבנית השיבה לה: "כשעליתי לישראל, קראתי הרבה ספרים על החלוצים הראשונים שעסקו ביישוב הארץ. קראתי גם את הספר 'אנשי בראשית', המספר על ראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל, והתאכזבתי שהחמצתי את התקופה החשובה הזאת. כשבעלי אמר שהוא רוצה לעבור לחברון, נבהלתי בהתחלה, אבל מיד אמרתי לעצמי: תראי, הנה יש לך הזדמנות להיות שותפה בכתיבת 'אנשי בראשית' חלק ב'. זה עזר לי להירגע ונתן לי כוח".
זהו ספרה הרביעי של אמתי. הספר הראשון לילדים, "דורון והטרקטורון", נכתב על חלל הטרור דורון שורשן שנרצח בכפר דרום. הספר "בשמחה תמיד" המספר על חייה של דסי רבינוביץ' ז"ל היה ספרה השני. לפני כמה שנים יצא ספרה השלישי, הקומיקס "העקבות של גדי": זהו סיפורו של רס"ן גדי מרשה, בן העדה האתיופית והקצין היהודי הראשון ביחידת הגששים, שנפל בפעילות מבצעית בעזה בשנת 2000.
עדינה אמתי: "היה לי קל לתאר ולאפיין את הדמויות, כי את חלקן הגדול אני מכירה ואוהבת. הסיפור הזה חי בתוכי, הוא חשוב לי"
גם "בואי חברונה" הוא ספר זיכרון, כאמור, לציפי לבני, שנולד ביוזמת בני משפחתה שביקשו להנציח את זכרה ואת פעילותה למען ההתיישבות בחברון ובקריית־ארבע. "אמא נפטרה לפני שבע שנים", משתפת בתה של לבני, רננה חזני. "רצינו לאסוף סיפורים ולאגד אותם לנכדים שלא זכו להכיר אותה. לא רצינו להוציא ספר זיכרון סטנדרטי אלא משהו קליל יותר, והתחלנו לראיין חברים וללקט סיפורים על אמא". עדינה אמתי, שהכירה את ציפי ומנחם לבני במשך שנים רבות, הציעה את עזרתה.
לבני נולדה ברחובות למשפחת כהן, שעלתה מתימן. כשהרב לוינגר הציג לה ולבנות כיתתה את רעיון חידוש ההתיישבות היהודית בחברון, הוא שבה את ליבה. יחד עם חברה היא עברה להתגורר במחנה הצבאי בבניין הממשל בחברון, הייתה דמות מרכזית בפעילות שם, ואז גם פגשה שם את בעלה לעתיד מנחם לבני. את ביתם הם הקימו בקריית־ארבע, ונולדו להם שמונה ילדים. לבני היה המנכ"ל הראשון של היישוב היהודי בחברון והקים כמה יוזמות להרחבת ההתיישבות. בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת הואשם בפיקוד על המחתרת היהודית וישב בכלא כשבע שנים. ציפי ז"ל, יחד עם הרב יהודה חזני ז"ל, עמדו בראש המאבק לשחרור האסירים שנעצרו בעוון ההשתתפות בפעולות המחתרת.
"הרגשנו שהתקופה המכוננת בחייה הייתה תקופת הפעילות בבניין הממשל הצבאי, ולכן בחרנו לספר את הסיפור שלה שם", מסבירה חזני (45), רכזת קהילה ביישוב רחלים. כמותה, כל אחיה פרט לאחד מתגוררים ביו"ש. "ספגנו אנרגיה של עשייה והובלה, של השפעה על עם ישראל, והמשכנו את זה הלאה, בלי לצבוע את זה בצבעים הרואיים מדי".
היוזמה לספר זיכרון כזה מקורית למדי.
"זה סיפור של דור, לא סיפור אישי שלנו, ויש סיפורים דומים רבים שטרם סופרו. הרב לוינגר אמר 'עיר האבות פתוחה לכל הבנים' ואמא שלי סיפרה איך הוא היה עובר לגייס אנשים בכל הארץ, ולאו דווקא בקהילות דתיות. הוא הדליק שם אנשים. השינוי שאמא שלי עשתה, למשל, הוא מטורף. אין מה להשוות בין מה שהיא הקימה ובין הבית שהיא גדלה בו. כמוה היו נשים שהגיעו מכפרי נוער ומערי פריפריה כמו שדרות וקריית־מלאכי. הרב לוינגר ידע לפנות לאנשים הפשוטים, הוא הבין שלא צריך לרדוף אחרי שמנה וסלתה וכל מיני 'בנים של'. אדם פשוט יכול להשפיע איפה שהוא נמצא".
בעבודת נמלים ריכזו הבנות רננה חזני ומוריה דניאל את הסיפורים על אמן בשנים ההן. "זו עבודת מחקר רק לבנות את הרשימה של כל מי שהיה בבניין הממשל", אומרת רננה. "וגם עדינה יודעת לשאול את השאלות הנכונות. זו אומנות בפני עצמה, לא לוותר למרואיין ולעזור לו לעורר את הזיכרון, אחרי חמישים ומשהו שנה".
"בתהליך כתיבת הספר הנחה אותי הרצון להביא את הסיפור המדויק עד כמה שאפשר", אומרת אמתי. "שוחחתי עם אנשים במשך הרבה שעות, וחוץ מזה נעזרתי בחומר כתוב ומצולם, בארכיון סרטים, בראיונות עם ותיקים וגם בכתבות בעיתונים. מכיוון שגרתי שם, על חלק מהאירועים שמעתי באוזניי והסיפורים היו ברובם ידועים לי".
כיצד אפיינת את הדמויות? כולן חדורות תחושת שליחות הרואית כמעט.
"בהשקת הספר סיפרתי על המכתבים שכתבה ציפי לבעלה מנחם, שמופיעים בסוף הספר. קיבלתי שני מכתבים שציפי כתבה, ולפיהם המצאתי את המכתבים האחרים. הסגנון שלהם היה דומה עד כדי כך שהבת שלה שאלה אותי איפה המכתבים האלה, ואמרה שתשמח לראות אותם. מכיוון שהכרתי את ציפי היטב, שמעתי אותה באוזניי כשכתבתי את המכתבים. כך היה גם עם שאר הדמויות בספר, ההיכרות והאהבה לאנשים צועדות יד ביד, והיה לי קל לתאר ולאפיין את הדמויות, כי את חלקן הגדול אני מכירה ואוהבת. הסיפור הזה חי בתוכי, הוא חשוב לי ואני מרגישה שליחות לספר אותו".
כיצד מעבירים לילדים את התחושה שאחזה אז במתיישבי חברון?
"השתדלתי לספר את הסיפור, בתקווה שהקוראים יבינו שאחזה בדמויות הרגשה שהן עושות משהו חשוב, וזה מה שעזר להתגבר על הקשיים".
מנקודת מבטה של חזני, הספר לזכרה של אמה עוסק גם באקטואליה, כי סוגיות העבר מלוות את ההתיישבות גם היום. "הסיפור על הדגל שהונף במערת המכפלה למרות האיסור מספר הרבה על המאבק על ההתיישבות. הדגל מראה עד כמה ועד היכן אנחנו מוכנים להיאבק במדינה למען המדינה. הרי מצד אחד אנחנו רוצים בטובת המדינה, ורוצים למשוך את המדינה ומוסדותיה לפתח את ההתיישבות, ומצד שני אנחנו נאבקים בהחלטות שלה. איך אנחנו מחזיקים את הדיסוננס הזה ואיך מחנכים את הנוער להחזיק אותו?
"העניין האקטואלי עולה גם בשאלה עד כמה אנחנו מוכנים לפשרות. כמו בפשרה של תושבי חברון, שהסכימו לעזוב את הממשל ולעבור לקריית־ארבע – פגשנו בשנים האחרונות את פשרת עמונה ואת פשרת אביתר. האם אנחנו מקבלים את הפשרה שהושגה מול הממשלה או שאנחנו הולכים בדרך 'הכול או לא כלום'? קריית־ארבע הייתה פשרה שהוכיחה את עצמה, וחברון שבה להיבנות".
חזני מגלה שיש לה תוכניות לספרים נוספים, כמו למשל על פועלו של יהודה חזני. "חמי היה שותף למאבקים הראשונים נגד הסכם קמפ דיוויד. הוא הוביל את מבצע 'מכפיל', הקמתם של שמונה יישובים תחת הכותרת 'להכניס לאש"ף שמינייה'. סיפורים מטורפים. ריקוד הדגלים ביום ירושלים הוא יוזמה שלו. יש המון דברים שנכתבו על התקופה הזו, אבל הם לא נגישים לציבור הרחב ובטח לא לילדים ולנוער. אנחנו צריכים לדאוג שזה יקרה כי זה באמת סיפור לאומי לא רק סיפור אישי שלנו".
