קמאלה קאן (אימאן ולאני) היא נערה אמריקנית מוסלמית ממוצא פקיסטני שגרה בניו־ג'רזי ומעריצה את הנוקמים, ובמיוחד את קפטן מארוול. החברה הכי טובה שלה חובשת חיג'אב, החבר הכי טוב שלה הוא אמריקני לבן, ויש לה אח אדוק עם זקן ארוך חצי היפסטרי ואמא שאוהבת את בון ג'ובי. אה, ואם כל זה לא מספיק, היא גם מוצאת צמיד עתיק ומקבלת כוחות־על.
אם "לוקי" היא סדרת קונספירציה מד"בית, "מון נייט" דרמה פסיכולוגית ו"שי הולק" שתגיע בקרוב נראית כמו דרמת עורכי דין, "מיס מארוול" (שמגיעה אלינו במסגרת היקום המתרחב של מארוול, בדיסני פלוס) היא דרמת נעורים מובהקת, על כל המשתמע מכך. כמקובל בז'אנר, ההורים אינם מבינים את משובות הנעורים שלה, מה שגורר מריבות מתבגרים טיפוסיות, והחבר הכי טוב כמובן מאוהב בה בסתר. גם קצב הסדרה קופצני ומהיר, כיאה לסדרה שפונה לבני דור ה־Z.
במקביל, "מיס מארוול" מתעסקת גם בנושאים אחרים לגמרי. לדוגמה, ההיסטוריה המשפחתית על רקע החלוקה בין הודו לפקיסטן ב־1947. לא בדיוק עולם התוכן הטיפוסי לדרמות נעורים. לעיתים הסדרה הופכת למחווה לסרטים הודיים ולפעמים לדרמה היסטורית, לפעמים היא נוגעת בגזענות כלפי מוסלמים ולפעמים מכניסה קו עלילה על פמיניזם במסגד.
זה קצת יותר מדי לשישה פרקים. התוצאה שמתקבלת עמוסה ולא מצליחה להיות אחידה. גם בחלוקה פשוטה יותר, אם אתם אוהבים סדרות נעורים פרקים מסוימים במיס מארוול יספקו אתכם בהחלט, אך בפרקים אחרים היא הופכת לסדרת אקשן וגיבורי־על, והזווית הצעירה נזנחת. אם אתם דווקא אוהבים אקשן של גיבורי־על, תיאלצו להתמודד בדרך לשם עם שלל רגעי ויזואליה קופצנית של בנות עשרה (הודעות הטקסט ששולחים גיבורי הסדרה מגיחות על הרקעים לסצנה – לדוגמה כגרפיטי ברחוב או כאור שבוקע ממנורת הלילה).
נקודת המבט המרעננת יותר, במיוחד לצופים ישראלים ועוד יותר לשומרי מצוות, היא רגעי היומיום של משפחה מוסלמית, שמגיעים כאן אל המסך. כולנו ראינו ערבים ב"פאודה" ודומותיה, ואנחנו חיים במזרח התיכון, אבל כמה כבר אנחנו יודעים על מוסלמים לא ערבים? אחרי כל הקומדיות הרומנטיות שהציגו טקסים נוצריים עם רגעי "איי דו", היה מרענן לצפות פעם גם בטקס חתונה מוסלמי ואפילו לשמוע "אללה אכבר" שלא בהקשרים שליליים. מי ידע שגם אצלם בני המשפחה של החתן והכלה מכינים ריקוד מביך שבסופו פשוט מפסיקים להמציא תנועות וסוחבים את החתן והכלה לרחבה? ובסצנה אחרת אפשר לגלות כיצד נראה כיור מוסלמי לנטילת ידיים ורגליים.
מוסלמים שלא קשורים לסכסוך הישראלי־פלסטיני: כמה זה משחרר ומעורר הזדהות! אם הייתה סדרה שכולה מתמקדת רק במשפחה המטורללת של קמאלה ובפוליטיקות הקטנות סביב המסגד והדודות, היא הייתה שווה צפייה בפני עצמה. אלא מה, רק חלקים קטנים בפרקים ספורים מתעכבים על הנושא. השאר, כמו שציינו, הולכים למקומות אחרים לגמרי.
בסופו של דבר מיס מארוול, קצת כמו הגיבורה שלה, היא סדרה עם הרבה כוונות טובות שלא מצליחה למצוא את קולה. היא מנסה להיות כל כך הרבה דברים, כדי שכל אחד ימצא בה משהו שהוא אוהב, אבל לא בטוח שתהיה לו סבלנות לכל היתר. אם בא לכם לתת לה צ'אנס – אלה בסך הכול שישה פרקים. מי יודע, אולי תלמדו מה עושים ב"כיסא כלה" פקיסטני.
מיס מארוול, דיסני פלוס
