אחרי טיול קצר ברחבי היקום המארוולי עם "דוקטור סטריינג'" והניסיון הכושל להרים את המשכו (שבוים לבסוף על ידי סם ריימי), חוזר במאי האימה המצוין סקוט דריקסון ("השדים של אמילי רוז", "רוח זדונית") אל כור מחצבתו, וטוב שכך.
סרט האימה החדש שלו, "בלאק פון", פשוט מעולה – אפל, אלים, אינטליגנטי ומותח בטירוף. העלילה מתרחשת ב־1978 בפרוור שקט, שחוטף ילדים מסתורי (אית'ן הוק המצמרר) מטיל עליו אימה. גיבור הסרט, פין בן ה־13, הוא הקורבן החדש שנעלם ומתעורר במרתף חסין לרעש. אלא שלפין ולאחותו הצעירה גוון יש יכולות מיוחדות. היא חווה חלומות נבואיים שיעזרו לה במסע החיפושים אחריו, ופין מגלה שהוא מסוגל לדבר עם הרוחות של קורבנותיו הקודמים של חוטפו באמצעות טלפון שחור ומנותק שנמצא במרתף.
"בלאק פון" מבוסס על סיפור קצר מאת ג'ו היל, אך יש להודות שההרגשה היא לגמרי כאילו הסרט יצא תחת ידיו של מאסטר האימה סטיבן קינג. כמו ברבות מיצירותיו, גם בליבה של עלילת האימה הזו נמצא חיבור בין המטאפיזי לסיפור התבגרות קלאסי של גיבור במצוקה – במקרה הזה נער צעיר המגיע מרקע לא פשוט, וייאלץ למצוא את ביטחונו וכוחו.
דריקסון מקדיש את השליש הראשון של הסרט להצגת העולם, ומתעכב לא מעט על בניית הדמויות הכובשות של פין וגוון (מייסון ת'מס ומדלן מקגרו המעולים). כתוצאה מכך הסרט נדרש לזמן מה כדי להגיע לעיקר, אבל אין כאן סצנה אחת מיותרת. החיבור שדריקסון מצליח ליצור בין הצופים לגיבורים משדרג את כל החוויה, ומרגע שהעלילה מעלה הילוך המתח הבלתי פוסק ילפות אתכם, ופיתולי התסריט ינווטו את דרככם בחוכמה אל עבר השיא האדיר. "בלאק פון" הוא מסרטי האימה שאשכרה מצדיקים יציאה לקולנוע עבורם, ואתם תודו לנו על ההמלצה בזמן שדפיקות הלב מהמערכה האחרונה ילוו אתכם בדרך אל המכונית בחניון.
בלאק פון ארה"ב 2022, במאי: סקוט דריקסון, 103 דק'
גם גיבור "הפלא מפריז" הוא נער צעיר. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של פאהים מוחמד, מהגר בלתי חוקי שברח עם אביו מבנגלדש לצרפת. לפאהים יש כישרון יוצא דופן לשחמט, ואביו שולח אותו ללמוד בכיתתו של אלוף מזדקן שמגלם ז'ראר דפרדיה. העניינים מסתבכים כשרגע לפני אליפות השחמט הלאומית האב נתפס בידי הרשויות, והמשפחה מקבלת צו גירוש.
אם נדמה לכם שמהתקציר הזריז הזה אתם כבר יכולים להסיק פחות או יותר את מהלך העניינים, אתם לא טועים. הפלא מפריז מסמן "וי" על כל הביטים המתבקשים מדרמת מהגרים מעוררת השראה שכמותו: ההתנגשות הראשונית עם המורה הקשוח שיתרכך לבסוף, קשיי ההסתגלות למנטליות המקומית, האב שמסתיר מבנו את ההקרבה האמיתית שלו למען עתידו, וכמובן הניצחון נגד כל הסיכויים.
כל זה מבאס במיוחד משום שבידיו של הבמאי פייר פרנסואה מרטן־לבאל דווקא היה כלי מוצלח ומפוספס: עולם השחמט. סצנות התחרות היו צריכות להיות הרבה יותר מעניינות ומרתקות, ולהזרים לסרט עוד מתח והתרגשות בלי להאפיל על הסיפור המרכזי. ובכל זאת, לזכותו של מרטן־לבאל יש לומר שרף המניפולציות אצלו שומר, לפחות רוב הזמן, על גבולות נאותים, ובמקום לבחור בגישה "הוליוודית" סנטימנטלית מדי הוא מנסה להעניק לחוויה תחושת ריאליזם, שמוסיפה לסיפור נקודות אמינות.
לבסוף, מוכרחים לומר: עם כל כמה שסיפורים מהסוג הזה, על ניצחונו של האנדרדוג, בהחלט מעוררים השראה, הם טומנים בחובם גם צד פחות אופטימי – כי אם אלוף צרפת בשחמט בקושי מצליח לקבל את אשרת השהות המיוחלת, איזה סיכוי קיים בכלל לשאר מיליוני הפליטים המסכנים באירופה? הפלא מפריז הוא דרמה עם הרבה כוונות טובות שעם קצת יותר השראה הייתה גם מעניקה קצת יותר השראה.
הפלא מפריז צרפת 2019, במאי: פייר פרנסואה מרטן–לבאל, 107 דק'
