תכולת הספרייה: המון סיפורת ישראלית ומתורגמת וספרות אנגלית ואמריקנית, שמהם אני מחבבת במיוחד את אוספי הסיפורים הקצרים, ובראשם אלה של ליאוניד פקרובסקי. מדפי ספרות מקצועית, ספרי משפט (למשל "דיני משפחה", מתנת שופט בית המשפט העליון בנו שרשבסקי ז"ל); תקשורת (למשל "המתווכים" שקיבלתי מאחד המנחים שלי לדוקטורט, פרופ' דן כספי ז"ל); ומדף ספרים בנושאי מדיניות טכנולוגיה (למשל "Robot Law" של קאלו, פרומקין וקייר). שני מדפים מוקדשים לקלאסיקות נוער באנגלית (למי עוד יש את כל ספרי רואלד דאל?) המייצגים את התקופה שבה הפכו ילדינו לדוברי אנגלית, וכמובן מדפי ספרי הקודש, שאת רובם הביא לספרייה המשפחתית יאיר, בן זוגי.
מדף קרוב ללב: שני המדפים שמעל שולחן העבודה שלי: העליון מכיל את הספרים, המאמרים והמחקרים שכתבתי לאורך השנים. יש כבר מדף שלם כזה. אני לא מגיעה אליו כי הוא גבוה, אבל שמחה להתבונן בו. המדף התחתון גדוש ספרי שירה: קלאסיקות עבריות ומתורגמות, שירה אנגלית ואמריקנית, והכי חשוב: ספרי משוררות בנות זמננו שרכשתי או קיבלתי במתנה בשנים האחרונות ואני שבה ופותחת לעיתים קרובות מאוד, במיוחד במקומות שאני כבר זוכרת בעל פה. סיון הר־שפי ("למעני הסרת את מכסה האדמה"), נועה אלפנט לפלר ("פעפוע מי דאגה בסדקים/ ושיטפון של ספק"), חמוטל בר־יוסף ("פה נטמנה אשה שלא ידעה להשתייך עד תום/ לשום עיסוק, לשום אדם, לשום מקום"), אהובה רקנאטי ("השיר שלא נכתב/ הוא השיר הטוב ביותר"). בצד הזה של המדף גם ספר המתכונים הפרטי שלי ובתוכו פתקים בכתב יד ותמונה של סבתי המנוחה שאליה געגועיי.
שיטת מיון: מאז ומעולם אני מאלה שקוראים עצמם לדעת בקצבים מהירים, לכן המיון העיקרי הוא מה נשאר ומה נמסר. עד היום יש, למשל, מדפי ספרים בעברית בספרייה הציבורית בעיירה ברוקליין, מסצ'וסטס, שאותם השארנו כששבנו לארץ משהות ממושכת. הדיגיטציה והנגישות המקוונת גרמו לי להיפרד מהצורך לאוורר ספרים באופן פיזי. המבחן העיקרי, שהוא "האם אשוב אל הספר הזה כשאהיה בפנסיה?", הולך ונעשה קפדני עם השנים.
על ארבעה ספרים
שבע מידות רעות
מאיה ערד / חרגול ועם עובד 2006
מאיה ערד מנתחת בחמלה מהולה בלגלוג את עולם האקדמיה וחושפת חולשות אופי, כמיהות, שאיפות, אינטריגות, הצלחות וכישלונות, בניואנסיות שרק מי שמכירה את העולם הזה מקרוב מסוגלת לה. המחלקה להיסטוריה של המדע באוניברסיטת רדוודס בנויה כבת דמותה הספרותית של אוניברסיטת הרווארד, שאליה השתייכתי כשהספר הגיע אלי מהארץ לבוסטון, ובפשטות טלטל את עולמי. הוא אפשר לי להתבונן בחיי המקצועיים מבחוץ, להבין את המחירים הרגשיים של הימצאות במצב של שיפוט בלתי פוסק, לברר את הפחד הקיומי מפני תחרות; לבדוק את עצמי ביחס לגיבורי הספר, ולשאול בכנות מה טיב הקשר בין הצלחה אקדמית לתכונות אישיות. אם ספר יכול להשפיע על קריירה מקצועית, הרי שהספר הזה הוא סיבה מרכזית לבחירתי שלא לממש קריירה אקדמית "טהורה".
רעש – הפגם בכושר השיפוט האנושי וכיצד אפשר להתגבר עליו
דניאל כהנמן, אוליבייה סיבוני וקאס סאנסטיין / תרגום: עפר קובר / מטר וכנרת 2022
את הספר קראתי במקורו האנגלי. דניאל כהנמן, חתן פרס נובל, מוכר בשל מחקריו על הפרעות והטיות בקבלת החלטות. הספר הנוכחי עוסק, בין השאר, ב"רעש" ובשיבוש כושר השיפוט של קבוצות, ובצורך להגיע ל"החלטות היגייניות", כלומר נקיות מהטיות, גם במסגרת דיונים רבי משתתפים. הוא מציע דרכים שונות להתמודדות, ובהן החלפת שיקול הדעת האנושי בשיקול דעת של מכונות ואלגוריתמים. אבל הרעיון הסעיר את מחשבותיי מצד האפשרות לחפש ולמצוא פתרונות טכנולוגיים שיסייעו וישלימו תהליכי קבלת החלטות קבוצתיים. לפני חודשיים הקמתי סטארטאפ יחד עם שותף שזה החזון שלו, ומי יודע לאן תוליך אותי השפעת הספר הזה.
בגן חיות הטרף
דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי
אריק לארסון / תרגום: יניב פרקש / ידיעות ספרים ובבל 2015
פרופ' וויליאם דוד מאוניברסיטת שיקגו התמנה במפתיע לתפקיד שגריר ארה"ב בגרמניה והגיע לברלין יחד עם משפחתו בשנת 1933. הביוגרפיה עוצרת הנשימה הזאת מתארת את "התהליכים" הידועים, ואפשר לקרוא אותה כספר על גרמניה. אבל מה שתפס אותי היה המסר האנטישמי שקיבל השגריר מבכירי הממשל האמריקני, כשביקש להתריע על התהליכים האלה. הספר הדהד עבורי את "הקנוניה נגד אמריקה", רומן ההיסטוריה החליפית המבעית של פיליפ רות, שבו הוא מעמת את קוראיו עם מציאות שבה ארה"ב פנתה בשנות הארבעים למחוזות הפשיזם והאנטישמיות. שני הספרים המחישו לי שעל אף יתרונותיהם הכבירים של החיים באמריקה, הפחד התת־קרקעי שהרגשתי בקרב חברינו היהודים שם הוא בעל שורשים עמוקים ומוצדקים.
מדיקן
אסטריד לינדגרן / תרגום: הדר אלרואי / ספרי מרגנית 1983
את הספר "מדיקן" לא קראתי כילדה אלא בתור אם צעירה לילדה, אבל לו הייתי נתקלת בו קודם לכן הוא היה נכנס לפנתיאון של "האסופית", "פוליאנה" ו"ילדות למופת": סוגת הגיבורות הפרוטסטנטיות מבתים טובים שאינן נענות בקלות למסגרות. אסטריד לינדגרן הנפלאה, אימא של "בילבי", בראה דמות פחות מוחצנת אבל לא פחות יצירתית, כי למדיקן "צצים רעיונות במהירות שבה חזיר ממצמץ". חיי היום־יום של מדיקן תמימים ומלאי תגליות, ובעיקר "היא רוצה כל כך להיות נחמדה וממושמעת, ולכן חבל שלפעמים זה פשוט לא מצליח לה".
