בשנות השמונים הייתה לרשת בתי הקפה הפופולרית "אפרופו" סיסמת פרסום גאונית: "לבלות עם אנשים כמוך". היא תמצתה באופן מושלם את טבע האדם לרצות להתחכך בדומה לו ולהרגיש עליונות תרבותית בעזרת התבדלות מהאחר. עם זאת, התכונה האנושית הזו מגיעה עם כוכבית ככל שהדבר נוגע לדוסים. איכשהו לדתיים נהיית אלרגיה מלראות סביבם רק דתיים, בדיוק כמו שאת סימון ה"כשר" שלהם הם מעדיפים תלוי על קיר צדדי במסעדה ולא מסומן בראש חוצות. את הסיבות לכך נשאיר לספת הפסיכולוג המגזרי, אבל אנחנו נדרשים לנושא כי כשהבר "אספרנטו" נפתח לפני שבע שנים, זה היה בדיוק סוד קסמו.
באותה תקופה הוא נחשב לאחד המקומות הכי לוהטים בתל־אביב, כזה שבלתי אפשרי להשיג בו מקום אם אתה לא מחובר למישהו מהסצנה. אפילו מספר טלפון להזמנות לא היה. ממש במקרה, הוא גם היה כשר תודות לשייכותו למלון קרלטון הסמוך ועל כן הוא אפשר את השילוב האולטימטיבי עבור הדוס המגניב: ללכת עם ולהרגיש בלי. ליהנות מבר שבו אפשר סוף־סוף לא רק לשתות בירה מבקבוק סגור אלא גם לאכול כאחד האדם, בלי להרגיש במחנה סיירים. כעת, אחרי שלוש שנות הפסקת קורונה ושאר אילוצים הוא נפתח מחדש (זהו בר עונתי שפועל רק בחודשי הקיץ). הבאז, כדרכם של באזים, כבר מזמן עבר למקומות אחרים אבל היתרונות שלו נותרו כשהיו, מינוס רשימת ההמתנה.
לפני הכול – מדובר במיקום המושלם: בין חוף גורדון להילטון, כשמימין שחקני מטקות, משמאל חבורת גולשים שבדיוק תופסת גל. בניגוד לרוב המסעדות ובתי הקפה הוא שוכן קומה מעל החוף, כך שאין צורך להתעסק בעניינים טורדניים דוגמת חול דביק ואפשר ליהנות מתצפית חלומית ומבריזה חלומית לא פחות. על כל אלו תוסיפו מוזיקה שנבחרת בקפידה על ידי די־ג'יי קבוע, אלכוהול מושקע ותפריט ביסים קליל והרי לכם מקום שקשה להתחרות בו לדרינק בשעת בין ערביים.
כיאה למקום שנמצא הכי על הים שאפשר, התפריט מבוסס על דגים טריים. דילגנו על אופציית הלחם והמאזטים והתמקדנו בסשימי וטרטר. פרוסות הטונה של הסשימי היו נאות ונאות, שחו בזרעי עגבנייה, עיגולי "קוויאר" עשויים אצות ועם נקודות קרם פרש. מנה טעימה, מרעננת ומעניינת. טרטר הפסקדו משום מה בושש לבוא אז התפנינו לדגום מלביבות הזוקיני. באופן משונה הן היו בצבע סגלגל (מה), מלוחות מדי ויבשושיות. גם ממרח הסקורדיליה היה בינוני ביותר ומאחר שאנחנו חובבי הממרח היווני שכולו שיר אהבה לשום, מלח ושמן זית, בהחלט התאכזבנו.
הטרטר אגב עדיין בושש להגיע. "סלט של אהבה" קצת הציל את המצב וכלל עלי חסה ערבית, פרוסות אפרסק, גבינת סנט מור ואגוזים מסוכרים שכולם היו טבולים ברוטב ויניגרט בלסמי־מייפל. אחרי שדרשנו בפעם החמישית בשלום טרטרנו וכבר סיימנו סיבוב שני של מרגריטה קפואה (טקילה, טריפל סק, קרמל וליים) ובירת אסטריה מהחבית, הוא סוף־סוף עלה ובא לשולחן ולאחר ההתנצלות גם הוסר מהחשבון. המנה הייתה טובה אם כי לא ממש ניתן לקרוא לה טרטר, שכן במקום בשר דג קצוץ דק היא הוגשה יותר בתצורת סביצ'ה. בכל מקרה היא כללה מלבד קוביות הדניס גם חתיכות אננס, מלפפון, צנונית, קולורבי, פלפל חריף ועלי רשאד וחוסלה חיש קל.
למרבה הצער (והפליאה) קינוח השוקולד לא היה בנמצא וגם לא פבלובת הקיץ, וכל שנותר מתפריט הקינוחים היה צלחת של פרי. ויתרנו והעדפנו לנצל את העובדה שהתפריט חלבי ולעצור בדרך הביתה בחנות שמתמחה בעוגיות שוקולד צ'יפס חמות ומרובות־תוספות על רחוב דיזנגוף (138 אם אתם מתעקשים, כשרות צהר) שסיפקה לנו בדיוק את כמות הקלוריות והמתוק שהמאנץ' שלנו זעק לו.
אספרנטו בהחלט מעניק לבלייניו את האווירה האולטימטיבית, אבל מבחינה קולינרית הוא בעיקר הזכיר לנו את הבחורה הכי יפה בכיתה, זו שאף פעם לא הייתה צריכה להתאמץ בשביל תשומת לב. היא יודעת שכולם יגיעו גם ככה.
