"אלביס" סרטו החדש של באז לורמן, ("רומיאו וג'ולייט", "מולאן רוז'", "גטסבי הגדול") מלווה את חייו של מלך הרוק האגדי אלביס פרסלי. משנות ילדותו והשפעות שירת הגוספל והמוזיקה השחורה על שיריו, דרך הפיכתו לכוכב רוק ענק והתנגשות סגנונו פורץ הדרך והמשוחרר עם הדרום האמריקני הדתי והשמרני ועד לשנות הקריירה המאוחרות שלו, שבהן נאלץ להילחם על הרלוונטיות ולהוכיח שוב כי על הבמה אין לו מתחרים.
אין מתאים יותר מלורמן האופראי, האקסטרווגנטי וחובב הקיטש מלביים סרט על אלביס הנוצץ והגדול מהחיים. ואכן, לורמן מפליא בוויזואליה ועריכה מסחררות. הוא מרים סדרה של סיקוונסים וירטואוזיים מרהיבים, של ביצועי שירים, השתלהבות הקהל ומעברים קולנועיים משוכללים המשלבים כהרגלו בקודש הפוסטמודרני שלל השפעות אמנותיות השואבות מהתקופה ומעולמו הפרטי של גיבורו.
העניין הוא שלא די בשואו כדי להעמיד ביוגרפיה משכנעת. לורמן בוחר לגולל את סיפורו של אלביס (אוסטין באטלר האלמוני), מנקודת מבטו של האמרגן הנכלולי שלו קולונל טום פרקר (טום הנקס) – מי שהבין ראשון את הפוטנציאל הגלום בכישרונו של אלביס וניווט את הקריירה שלו להצלחה. זוהי בחירה מעניינת שההשראה לה לקוחה מ"אמדאוס" המופתי של מילוש פורמן, שם נגלה סיפורו של מוצרט דרך עיניו של אויבו/מעריצו סליירי. אך בעוד האמביוולנטיות האדירה בנפשו של סליירי הציתה בערה דרמטית מורכבת, אנושית והכי חשוב – מעוררת הזדהות, רגשותיו של הקולנול פרקר שטחיים בהרבה. הוא אומנם חש חיבה לתרנגולת מטילת ביצי הזהב שגידל, אך זוהי תמיד תאוות הבצע שגוברת ומנחה לבסוף את מעשיו. השטחיות הקיימת במערכת היחסים המרכזית הזו מאפיינת את הדרמה בסרט כולו. כולנו מכירים את אלביס האייקון וזו הייתה ההזדמנות לחשוף בפנינו גם את אלביס האדם, אך הסצנות שמפלסות דרך אל חייו הפרטיים הן מועטות ופשטניות מדי ואירועים משמעותיים בחייו – כמו הקשר עם משפחתו, הפרידה מאשתו והתמכרותו לכדורים – אובדים לגמרי בתוך ההמולה.
אוסטין באטלר בהחלט נותן כאן תפקיד פריצה מרשים מאוד. הוא מבצע בקולו את כל השירים מתקופת צעירותו של הזמר ויחד עם יכולות החיקוי והתנועה שלו הוא משכנע בצורה בלתי רגילה. את יכולתו הדרמטית קצת יותר קשה לשפוט, אבל כאמור, זוהי בעיקר אשמת התסריט. דווקא טום הנקס משמש נקודת חולשה. האיפור הכבד שלו יחד עם מבטאו המודגש לא מאפשרים לדמות הקולונל לקרום באמת עור וגידים. בכל רגע שהוא על המסך אי אפשר שלא להפסיק לחשוב על כך שזהו טום הנקס עם איפור מצחיק ומבטא מוזר וזו חתיכת הסחת דעת.
אין ספק שלורמן מעריץ את אלביס – את הכישרון שחיבר בין המוזיקה השחורה לקאנטרי, את האומץ שהתריס ללא מורא נגד הקונוונציות ואת התרומה פורצת הדרך שלו לתרבות. האהבה שלו לגיבורו מידבקת, אבל את ההזדמנות לקלף את השכבות, לנפות את הקלישאות ולהציג את האדם שמתחת לתחפושות הנוצצות – הוא מחמיץ. "אלביס" שלו הוא סערת גירויים שבערך באמצע הדרך כבר מתחילה להתיש, כמו מופע זיקוקי די־נור שנמרח על פני שעתיים וחצי.
אלביס, ארה"ב 2022, במאי: באז לורמן 159 דק'
