באחד הימים כשיצאנו משיעור בחוג לספרות, אמר לי חבר: את יודעת, אנחנו כל הזמן מדברים על כמה ספרות נשגבת יכולה לגעת. אבל יש לי שני אחים ואבא שמכורים למשחקי כדורגל ואני לא חושב שההנאה שלהם פחותה משלנו. וגם לא פחות נחשבת.
נזכרתי במשפט הזה כשקראתי בספר החדש של נועה ידלין, "הספר הלא נכון", ובכלל לא התפלאתי כשבשלב מאוד מוקדם השוואה דומה נעשתה מפי אחת הדמויות. הפעם, בין ספרות עילית מול הספרות הרומנטית, סוגה שעומדת במרכז הספר, כמעט משמשת בו דמות בפני עצמה.
חוץ מהרומן הרומנטי ישנה גם רונה, סופרת בפוטנציה ואמא עייפה בהווה, ובעלה גידי, ארכיאולוג שמנהל חפירה שיכולה לתת עדות לקיומו של יהושע המקראי. גידי מאמין שרונה תהיה יום אחד סופרת דגולה, ועל רקע הציפייה הזו החיבור שלה לספרות רומנטית מביך אותה עד כדי הסתרה.
אבל למה בעצם רונה כל כך נבוכה מהמשיכה שלה לספרות הרומנטית? בעיקר בגלל גידי, אבל גם כי הקהל שלה הוא בעיקרו נשים, כי היא לא נחשבת ספרות טובה, כי הדמויות שם מגוחכות ומופשטות, כי המילים שם, בניגוד לפרוזה מכובדת, נועדו לתת מרגוע ולשרת את הקוראות בהן, ספרות "פיל גוד". אבל הפריכות של השפה וההגמשה שלה נמצאות בכל מקום אחר בסיפור, וזוכות להבנה ולנימוקים שונים. כמו אצל גידי, שההשערה המחקרית שלו הפכה אותו למוקצה בעיני חוגים שמאלניים באקדמיה. בצר לו, הוא משנה את כל השקפתו הפוליטית כדי לקבל מימון מתורמים בעלי אג'נדה שמעוניינים במסקנות שלו. גם רונה, שעובדת כמנהלת הסושיאל של יד ושם, משתמשת בהודעות על מותם של ניצולי שואה כדי למשוך טראפיק לעמוד. אחד היחידים שעומד מאחורי הבלופים שמייצרת השפה הוא יוג'ין, התורם האוונגליסט הבוטה, שמציין ששמרנים וליברלים הם שוביניסטים באותה מידה, ושהשמאל מעמיד פנים שהוא אובייקטיבי והימין לא. דווקא הוא מצליח לגשר על הפער שבין ספרות רומנטית לספרות רגילה בהינף יד: אם זה עובד, זה טוב או לכל הפחות, בעל ערך.
חוץ מהדיון בסוגות שונות ובחלוקה הדיכוטומית ביניהן, חלק נרחב בספר מוקדש למערכת היחסים של רונה וגידי, בדגש על הפערים שעשויים להיבקע בין בני זוג שבחרו להתחתן עם אנשים מסוימים ואחרי כמה שנים גילו שהם השתנו להם. עד כמה אפשר להשתנות בלי לפגוע במרקם העדין שנוצר בעמל רב? אילו ערכים חשובים ואילו לא? האם ההשתנות היא פריווילגיה גברית, שמרשה לעצמה את המסע אל מול בת זוג מכילה אבל מסרבת לקבל את השינוי כשהוא לא מוצדק בעיניה? ובכלל, מתי שינוי נתפס לגיטימי, כשהוא בא מהפנים אל החוץ, או להפך? ואיך בכלל מבדילים ביניהם?
העלילה סוחפת ומהנה לקריאה, ובדומה לספרים הקודמים של ידלין, שזורה באבחנות מבריקות ומצחיקות על טבע האדם ועל החיים בכלל בשלל נושאים: אמהות, פמיניזם, קריירה, משפחה, מעמד האמן, מסחריות ויצירה באופן כללי. אבל מעל לכל אלו צפה ההבנה העמוקה שבסופו של דבר, אם יש משהו שעושה לנו טוב באופן אישי ולא מזיק לאף אדם אחר, אין מה להתבייש באהבה שלנו אליו. לא באהבה למשחקי כדורגל, לא באהבה לרומן הרומנטי, ובטח שלא באהבה לספרות יפה. מי יודע, אולי עם קצת פחות אליטיזם והתנשאות כלפי כל מה שהוא לא בדיוק כמוה, גם היא תזכה לעדנה מחודשת.
