אנדי וייר פרץ לסוגת המדע הבדיוני לפני פחות מעשר שנים, וכבר נחשב לאחד השמות הבולטים בה. "לבד על מאדים", ספרו הראשון שראה אור ב־2014, הפך לסרט קולנוע מצליח, וגם ספרו השני "ארטמיס" המתרחש על הירח זכה להצלחה ולשבחים רבים. לא פלא שרבים בעולם וגם בישראל המתינו בציפייה לספרו השלישי "פרויקט הייל מרי". כשהתברר שהוא מכיל את מספר העמודים הרב ביותר מבין השלושה (513 עמ') רבתה השמחה – וייר לא נח על זרי הדפנה ומייבש אותנו עם איזה סיפור קצר, אלא רק הולך ונוסק בעלילותיו מעלה מעלה.
ואכן, גם הפעם ניכרת התנופה העלילתית המוכרת מספריו הקודמים. הפעם מדובר בריילנד גרייס, מורה למדעים, שפיתח תיאוריה שלפיה אורגניזמים מסוגלים לחיות בסביבה ללא מים. התיאוריה נתקלת בבוז ובפסילה מדעית גורפת, אלא שאז מתחילה השמש לנבול. מתברר שסוג מסוים של אורגניזם, "אסטרופגים", גוזל אנרגיה מהשמש בקצב הולך וגובר, ובאופן שמעמיד את כדור הארץ וכל החיים בו בסכנה ממשית. מכיוון שעל השמש אין מים, התיאוריה של גרייס הופכת פתע למעניינת והוא נגרר בעל כורחו מבית הספר שבו הוא מלמד לעמידה בראש משימה להצלת האנושות. בינתיים, הרחק בגלקסיה מתגלה כוכב שבו האסטרופגים לא מצליחים לבצע את זממם כפי שהם עושים על השמש, וגרייס, נשלח עם שני אסטרונאוטים למשימה המוגדרת מראש כמשימת התאבדות שמטרתה לחקור את הכוכב המחוסן, ולשגר את הממצאים בחזרה הביתה לכדור הארץ.
בחלקו הראשון של הספר וייר ממשיך לקיים. התיאורים אמינים – ככל האפשר כשמדובר במדע בדיוני – סיפור העלילה חוזר באמצעות פלאשבקים לעבר ומסביר היטב על מה בעצם כל המהומה, והמסע לעבר הכוכב שאולי טומן בחובו את הצלת האנושות חולף במהירות האור גם עבור הקורא. אלא שאז קורה משהו, ולמשהו הזה קוראים חייזר. גיבורנו פוגש סוג של יצור משונה, הנוסע לבדו במרחבי היקום בתוך ספינת חלל ענקית. השניים, יתברר, חולקים הרבה מאוד מהמשותף, ומצליחים לתקשר ביניהם. עד כאן, אוקיי. אלא שרוב התקשורת הזו, המתפרשׂת על פני רוב הספר, הופכת לרצף מתיש למדי של שיעורים דידקטיים בפיזיקה ושאר מקצועות ריאליים, שקורא המד"ב הממוצע לא באמת מתעניין בהם. היה אפשר לסלוח על חפירה או שתיים כאלה, אבל הדו־שיח האקדמי הזה נמשך ללא סוף, ומי שלא סיים בגרות ריאלית – להלן אני – וכן רוצה לסיים את קריאת הספר, חייב לדלג על עמודים שלמים עם שרשורי חישובים ונוסחאות מסובכות, שאין לי שום דרך וצורך לדעת האם הם נכונים אם לאו.
דוגמה קטנה בעמ' 335: "הקרינה האינפרה־אדומה מחממת את האוויר כל כך שהוא מתיינן, וכעת הוא ממש זוהר באדום מרוב חום. הזוהר גדל ככל שהזווית שלנו מעל האופק גדלה. ואז האזור המושפע מתחיל להתרחב. ידעתי שהוא יהיה רחב, אבל לא היה לי מושג שזה יהיה ככה. אנחנו משאירים פס אדום לרוחב השמיים ומשמידים כל מה שנמצא באוויר. סביר להניח שהאנרגיה הטהורה קורעת לגזרים את הפחמן הדו־חמצני ומשאירה אחריה חלקיקים של פחמן וחמצן חופשי".
ספרות מד"ב אמורה להיות הנאה טהורה. זה בסדר להכניס פה ושם מושגים פיזיקליים, אבל אנדי וייר הגזים הפעם. עדיין כיף לקרוא את הספר, אבל היה בהחלט אפשר לקצר אותו ב־200 עמודים ועשרות ניתוחים מדעיים.
