החודשים האחרונים לא היו קלים לנטפליקס. מתחריה הרבים נוסקים, המניות שלה קורסות, ואף אחד לא מעוניין במסלול עם פרסומות. בתוך כל הדכדוך הזה, הייתה נקודת אור אי־שם באופק, ארבע מילים שבכירי שירות הסטרימינג קיוו שירימו את קרנם ויחזירו עטרה ליושנה: "דברים מוזרים", עונה רביעית. כעת, כשבועיים לאחר ש(כמעט) כל פרקי העונה שוחררו בבת־אחת כמיטב המסורת הנטפליקסית, ניתן לקבוע: מדובר בהצלחה מוגבלת בלבד.
בעונתה הרביעית, דברים מוזרים מתבגרת עם דמויותיה: הילדים מהוקינס, אינדיאנה כבר לא בני 12, וכך גם הצופים. הימים שבהם ליווינו חבורה של צוציקים חלפו מן העולם. פתאום לכולם יש קולות עמוקים, ועם זריקת הטסטוסטרון הסדרה מקבלת מנת דחף של רצינות: העלילה חשוכה יותר, האלימות גרפית יותר, יש כמה סצנות שהיו יכולות לחיות בכיף מזעזע בסרטי האימה הגדולים של ימינו. ואם כל זה לא מספיק, ההחלטה של נטפליקס להאריך עוד יותר את משך העונה ("הוספנו חמש שעות!" התגאו בחברה) מורגשת היטב, ולאו דווקא לחיוב.
"מרוח" היא מילה טובה לתיאור הרבה דברים בעונה הזו – מהעלילה דרך משך הפרקים ועד לגופות של כמה דמויות אחרי שהמפלצת התורנית של העונה מסיימת איתן.
מאז העונה הקודמת התפצלה חבורת הצעירים שלנו. כעת יש שלוחה של העיירה גם בקליפורניה, שם ג'ויס (וינונה ריידר) מנסה להתחיל חיים חדשים עם שני בניה, ויל (נואה שנאפ) וג'ונתן (צ'רלי היטון), וכן אחותם הסוג־של מאומצת, אילבן, המכונה ג'יין (מילי בובי בראון). היא מבואסת, כי היא לא יודעת שאהוב ליבה, השריף לשעבר של הוקינס, ג'ים הופר (דיוויד הרבור), לא מת בפיצוץ בסוף העונה הקודמת, אלא נחטף על ידי הרוסים ומוחזק בידי הקג"ב איפשהו בסיביר. מכאן נשלח עוד ענף של העלילה, כשג'ויס יוצאת לחלץ אותו ממאסר במה שהופכת במהרה לדרמת אסירים קלאסית עם תיבול מפלצתי.
בינתיים בהוקינס, מייק (פין וולפהרד), דסטין (גייטן מטרצו), לוקס (קיילב מקלופלין) והחבר'ה מתמודדים עם התבגרותם המואצת (הודות לקורונה, שדחתה את ההפקה) כל אחד בדרכו. מייק ודסטין עדיין גיקים בהגזמה, לוקס נהיה ספורטאי, אנשים אחרים מדברים יותר מדי על מערכות היחסים שלהם. אה, ויש גם מפלצת חדשה שעושה טרור לתושבי הוקינס.
וכאן בעצם נכנסת נקודת החוזק הגדולה ביותר של הסדרה, שמצביעה גם על חולשתה הכואבת: המפלצת בעונה הזו היא אדם מעוות, שלמרות יכולת ההתבטאות הברורה שלו (או אולי בגללה), מצליח להיות פי עשרה יותר מלחיץ מהיצורים הגיהינומיים וחסרי הפשר של העונות הקודמות. "וקנה", כפי שהוא מכונה, הוא בקלות הדבר הכי מרתק בעונה הזו. חצי מפלצת – חצי רוצח סדרתי מהז'אנר הישן. פסיכופט עם זרועות תמנון והרבה ג'לי שחור מגעיל שהפך לסימן היכר של הרעים בסדרה הזו. בכל פעם שהוא מופיע על המסך, או שנראה שהוא עומד להופיע על המסך, האווירה מחשמלת. הסצנות איתו נוצרו בקפידה כדי להעביר מקסימום מתח, מקסימום אימה, עד כדי כך שיובן אם צופה יעצור רגע וידליק את האור בסלון לפני שהוא ממשיך.
הבעיה היא, כפי שאולי כבר הובן מהתיאור, שלנבל שלנו אין מספיק זמן מסך. מקליפורניה לסיביר, מאינדיאנה לנבאדה, הדמויות מתפזרות והסיפורים מתפצלים וכל דבר נמשך הרבה יותר מדי זמן. התחושה שמתקבלת אצל הצופה היא שיש כאן ארבע־חמש שעות של תוכן טוב שנמרחו כדי למלא שבעה פרקים אקסטרה־ארוכים – ואז עוד שני פרקים של שעתיים כל אחד, שיֵצאו רק ביולי.
וזה מצער מאוד. כי בעונה הרביעית שלהם, היוצרים של דברים מוזרים באמת למדו כמה דברים על איך לעשות מותחן טוב, על איך לקחת את הנוסטלגיה העזה לסרטי שנות השמונים ולפתח אותה כך שהיא תעורר געגוע גם אצל מי שמעולם לא חווה אותן בפעם הראשונה. אבל, בין אם משיקולי תוכן ובין אם משיקולים כלכליים, הגרעין הסיפורי הנהדר שטמון בסדרה הזו עוות יותר ממפלצת הזוועות שבמרכזו.
אם אתם אוהדים של הסדרה ועוד לא התחלתם, רוצו לצפות בעונה הזו. כנראה יש די חומרים מהנים בכל פרק כדי לשמח אתכם. רק אל תצפו ליותר מזה.
דברים מוזרים, נטפליקס
