"צריך להיות יצירתיים כדי להצליח להתחשב בחומר ובמגבלות שלו"

מה את עושה?
משמרי אמנות, שנקראים גם רסטורטורים, נוגעים בכל הפריטים שקיימים באוספים: מחפירות ארכיאולוגיות, אוספים במוזיאונים, אוספים פרטיים. אני נכנסת לתמונה כשצריך לטפל בהם, לאחסן אותם, לצלם אותם, להציג אותם וכו'. מטרת העל של משמרים היא לשמור את החפצים כמו שהם למאה השנים הבאות. ההנחה היא שבמאה השנים הבאות יהיו עוד חידושים, מחקרים חדשים והמצאות טכנולוגיות – שיוכלו לקחת את השימור רחוק יותר. אני מנהלת מחלקת שימור במוזיאון ארץ ישראל, תל־אביב.

איך בוחרים את הטיפול לחפץ?
חפצים מזדקנים: אבן נשחקת, צבע דוהה, בד מתפורר. בעלי החפצים רוצים לבלום את התהליך הזה, והתפקיד שלי הוא לנסות למצוא פתרון שיכול לממש את הרצונות שלהם. לפעמים זה לא אפשרי אז אני מנסה להבין מהם יותר לעומק את הבקשה שלהם ולמצוא פתרון חלופי. צריך להיות יצירתיים כדי להצליח להתחשב בחומר ובמגבלות שלו ולתת מענה לרצונות של הבעלים ולתקציב שלו.

איך התחלת לעבוד בתחום?
תמיד התעסקתי בתחומים שקשורים לאמנות, יצירה ועבודת כפיים, והייתה לי משיכה גדולה לתחומי מדע כמו ביולוגיה וכימיה. הייתי סטודנטית לאמנות בניו־יורק בלי מקום עבודה ומקום מגורים. בסוף מצאתי דירה במצב זוועתי, שיפצתי אותה בעצמי, ואחרי שהשותף שלי לדירה ראה אותי משפצת הוא הציע לי עבודה בסטודיו שחיפש "מישהי עם ידיים טובות". הסטודיו עשה בעיקר עבודות עבור סוחרי אמנות וגלריות: תיקון מוצר, העלאת ערכו ומכירה. נכנסתי לגן עדן. הכול היה מלא חפצים מעניינים, חומרים, מכונות ומכשירים. הפכתי להיות זאת שאחראית על הפסלים. הסיפור ששבר אותי היה כשביקשו ממני לתקן פסל עץ מָאוּרי מניו־זילנד שמישהו חתך במסור והבריח במזוודה. זה אוצר תרבות. הרגשתי מאוד לא נוח להיות שותפה לפשע, ואחרי זה החלטתי לעזוב את הסטודיו ולעבוד רק במוזיאונים. בשביל זה הייתי צריכה תואר מאוניברסיטה, וזה מה שעשיתי. במקביל התחלתי להתנדב בכל מוזיאון שרצה את שירותיי.

איזו טעות של מתחילים עשית?
בכל עבודה יש סיכון, החוכמה היא לקחת סיכונים קטנים, ככה שאם משהו נדפק – זה משהו קטן. פעם למדתי טכניקה מהממת לתיקון טקסטיל. ניסיתי אותה על חפצים קטנים וזה היה ממש מצוין. כשניסיתי ליישם את השיטה על שמלה שלמה, צצו בעיות שלא צפיתי ולא ידעתי לפתור. השמלה שכבה בצד שנים עד שמצאתי את הפתרון הטכני והאומץ לחזור אליה ולהתמודד איתה. למדתי שטוב לחלוק פאשלות עם מומחים גדולים ממני ולבקש עזרה. גם עם השמלה ההיא, אם הייתי פונה למומחה בטוח הייתי מרגישה טוב יותר.

ספרי סיפור מהעבודה
משפחה הגיעה עם סדין לבן וביקשה שאהפוך אותו לחופה. כשסב המשפחה היה על רכבת מאושוויץ הוא קפץ עם הסדין לשלג, שמע יריות והתעלף. כנראה הסדין הלבן הסווה אותו בשלג. המשפחה אמרה "מי ששמר על סבא שלנו, אנחנו רוצים שישמור על הזוגות הנישאים". זה היה מרגש, ובסוף גם שלחתי ליד ושם צילום של החותמת שהייתה על הסדין.