מגדל המלך, פתחו של הגיהינום ומפלצת פמיניסטית: יום ירושלים מהאגדות

לוע הארי

פסלי האריות שעיטרו את ירושלים בתחילת המילניום חזרו לירושלים לפני שנתיים

חיות ומינים רבים נכחדו במהלך ההיסטוריה, אבל שונה מכולם הוא סיפורם של האריות הירושלמים. בין השנים 2002 ל־2004 אי אפשר היה להסתובב בבירת הנצח בלי להיתקל באריה. במסגרת פרויקט של הקרן החדשה לירושלים לשעבר, פסלים מפוארים פוזרו ברחבי העיר ושימשו אטרקציה נחמדה וצבעונית בעיר שידעה באותה התקופה הרבה פיח ושכול. עד שיום אחד כבר כמעט לא ניתן היה למצוא אותם.

אריות השבט קובצו בכיכר ספרא, נמכרו לפילנתרופים חובבי אמנות ותמורתם הועברה לתרומה. לאור ההצלחה של המיזם הראשון התקיימה תערוכה נוספת שהסתיימה באופן דומה. אולם גם לאחר המכירות הגדולות נותרו מספר אריות בעיר, אחד מהם בצומת ניות, והאחרון שראיתי עמד בראש המדרגות היורדות מהרובע היהודי לכותל. תיירים רבים עצרו להצטלם איתו שם, אולם במהלך השיפוצים האחרונים באזור גם הוא נעלם. פגעי הזמן נגסו בפסלים המעטים שנשארו לעטר את רחובות ירושלים, עד שגם המעטים שנותרו עמדו בעליבות בקרנות הרחוב.

ב־2020 פנו האמניות גילי כץ ונגה ברג־מילמן לעיריית ירושלים בהצעה להחזיר לאריות את ימי הזוהר ולשפץ אותם. בעמוד הפייסבוק של הפרויקט כתבה כץ שהן החליטו לשפץ את האריות עם קבוצות מהקהילה כי הבינו "שהאריות הללו הם של כולנו. של כל ירושלמי באשר הוא שאוהב את ירושלים, שאכפת לו מהאמנות ומהאריות בעיר ורוצה להפוך את סביבתו למקום יפה יותר". וכך תלמידים, ניצולי שואה, אמהות וסתם עוברי אורח השתתפו בהחייאת האריות של הבירה ובצביעתם מחדש.

הפרויקט ידע גם קשיים בדרך, כאשר אריה שהוצב באחת מתחנות הרכבת הקלה הושחת רק שבוע לאחד שסיימו לשפץ אותו. אבל חברי המיזם לא אמרו נואש והאריה חזר לעמוד בגאווה במקום.

סוגרים בסטה

הדממה שנופלת על שוק מחנה יהודה בערב שבת עם חשכה היא פלא תיירותי

כשנוסעים לחו"ל מקבלים לעתים המלצות על אתרים מקומיים שמלוות באזהרת זמנים שנשמעות ככה: "אם תגיעו בימי שלישי לא תמצאו כלום", או "אין מה לראות לפני השעה 14:30". אין ספק שאינספור התיירים שמגיעים לבירת ישראל מקבלים המלצה כזאת: תגיעו לשוק מחנה יהודה ביום שישי, אבל רק עד שעה לפני השקיעה (!) אחרי זה אין למה לבוא. ובעצם זה דבר די מופלא איך שהמקום התוסס והעמוס הזה, בן־רגע כבה.

מאחורי השקט השבתי עומד לא רק רצונם הטוב של הרוכלים לשמור על קדושת היום אלה גם ארגון של כוחות השוק. הסכמה עתיקת יומין – עוד מלפני קום המדינה – בין בעלי החנויות הובילה לעצירת המסחר בשבת באופן גורף, אך למרות שמאז ומעולם השוק שמר שבת, ידע הנושא עליות ומורדות. היו שנים שהסנקציות על שמירת השבת היו חמורות ביותר, בשנות השבעים לדוגמה, האזור נחשב לשטח עירוני והעירייה חילקה דוחות לבעלי בסטות שלא סגרו עד השעה 14:00 ביום שישי ועד השעה 19:00 באמצע שבוע – זאת לטובת תושבי השכונות הסמוכות.

בהמשך, התרופפה האכיפה והשוק עבר עוד שינויים רבים. בין השאר כאשר בשלב מסוים הוא חולק לחנויות שנרשמו בטאבו על שם בעליהן, הצטרפו גם בעלי חנויות לא יהודים ובשנים האחרונות נפתחו ברים ומקומות בילוי. המצב לכאורה יכול היה להשתנות כיוון שהשטחים הפכו לפרטיים, המחויבות לתקנות העירייה פחתה וכל אחד יכול היה לעשות כרצונו. למרות שמעת לעת עסקים מסביב לשוק אכן חורגים מסיבות שונות ממנהג המקום, איכשהו הגורמים השונים מיישרים את ההדורים וצולחים את המשברים.

בשנת 2016, לדוגמה, כאשר אחד הברים פרסם אירוע שיחול בליל שבת היה משבר גדול ו"מזהירי שבת" – חברה שמזהירה בעלי חנויות להפסיק ממלאכה לפני כניסת השבת – איימו בהפגנה בדמות קבלת שבת המונית שתשבש את האירוע המתוכנן, אבל ועד סוחרי השוק ריכז את המגעים בין הגורמים השונים, בעלי הברים, רבני העיר והישיבות הסמוכות ישבו סביב השולחן, הכירו ודיברו עד שהגיעו להבנות מתוך הרצון לשמור על מרקם החיים העדין בין המגזרים השונים.

ואם תגיעו למחנה יהודה בערב של שבת חורף סגרירית בשעה שתיים, תוכלו לראות חסידים של תולדות אהרן שמגיעים ממאה שערים כדי לעבור בין החנויות עם חצוצרה ולהזכיר לסוחרים ולקונים ששבת בפתח ושכדאי להם להתחיל את דרכם חזרה הביתה, שלפחות יספיקו להתקלח. יש מראות וצלילים ששמורים רק לירושלים.

לא לפחד כלל

המבוך הקרוי בניין כלל נחשב במשך שנים לרדוף רוחות. לאחרונה פועל בו מתחם שהחזיר לו את הנשמה

מקום מפותל כמו בניין כלל זכה בקלות יחסית בשם המפוקפק שיצא לו. למען הקוראים הלא ירושלמים נסביר שמדובר בגרסה נוספת של המבוכים האדריכליים התל־אביביים המכונים דיזנגוף סנטר והתחנה המרכזית החדשה. אותה אפרפרות מסביב, אותו הניסיון לתת למבקר תחושה של חוץ כאשר הוא בפנים, אותה תופעה בלתי מוסברת שיורדים במדרגות מקומה 2 ומגיעים לקומה 4. דמיינו את כל זה רק עם הקור הירושלמי מסביב – עונג צרוף.

בכל אופן, בקרב הירושלמים תמיד נלחשה שמועה: הבניין מקולל, לכן אף עסק לא מצליח, זו הסיבה שאף אחד לא רוצה להיכנס. ואם אתם מעל גיל עשר גם היו מגלים לכם את סיבת הקללה, יש גופה מתחת ליסודות הבניין. לסיפור הזה יש וריאציות שונות. אני שמעתי לפחות על שתיים, סכסוך בין כנופיה מקטמונים למַאפייה מקריית־יובל, וריב בין הקבלן לפועלים. השמועה הייתה כל כך מוצקה שיש הטוענים שלכוהנים אסור להיכנס לבניין מחשש שייטמאו למת. אף גרסה מעולם לא הוכחה אבל קללת הגופה שנטמנה מתחת לבטון הסתדרה היטב עם הבניין הלא כל כך ידידותי שהתיימר להיות הקניון הראשון בישראל.

כואב להרוס סיפור טוב עם עובדות אבל לטענת בעלי החנויות הוותיקים הקללה היחידה שמונעת שיפוץ של המקום והיחלצות מהמצב המדכדך היא ריבוי הבעלויות והוועד המנהל שלא זז. ובינתיים לפחות בחלק העליון של הבניין הוסרה הקללה. מאז שנת 2009 פועל מתחם מקסים בשם "המרפסת של מוסללה" שאותה מכנים גם גן עדן עירוני, ובו מיזמי קיימות, אירועי תרבות ומרחב ליצירה ואמנות.

מפלצות בע"מ

המפלצת בקריית יובל מסמלת שבירת מוסכמות של היופי הנשי

שלוש לשונות תלולות ופרצוף מבעית – לא ברור למה מישהו חשב שזו הצורה שכדאי שתלבש אטרקציית הילדים הירושלמית. בכל אופן, זה עבד. אין הרבה ילדים שגדלו בסביבה ואלבום התמונות שלהם לא מתהדר בתמונה מהמפלצת בקריית יובל, או בשמה הרשמי "הגולם" בפארק רבינוביץ' שמימן את בנייתו.

המפלצת, שהוקמה בשנת 1971, חגגה לאחרונה יובל להקמתה בידי ניקי דה סן־פאל. סאן פאל עבדה כדוגמנית ועד גיל 18 הספיקה להופיע על השער של מגזין "לייף" האמריקני ו"ווג" הצרפתי. סן־פאל הפכה לאמנית, עסקה בפיסול וציור והייתה חלק מתעשיית הקולנוע בצרפת.

נושא הנשיות ומודל היופי הנשי העסיק אותה רבות ובא לידי ביטוי בפסלים שונים שלה המוצבים במקומות שונים בעולם. גם המפלצת הירושלמית היא חלק מיצירות המחאה שלה בנושא, ובנויה  כרחם ענק שממנו מחליקים ילדים החוצה. המפלצת מייצגת אישה גדולה וחזקה שמצד אחד היא מרכז הפארק ומצד שני היא מייצרת עבור המבקרים חוויה נעימה ומיוחדת – כל זה מתוך תפיסה פמיניסטית השואפת לנפץ את מודל האישה השברירית.

אני פורים

כמו בדברים רבים גם בפורים הירושלמים קצת אחרים. דבר ידוע הוא שהעיר, המוקפת חומה עוד מימי מרדכי ואסתר, מתחפשת וחוגגת יום אחרי כולם, בט"ו באדר. אבל למען הדיוק לא כל העיר משתפת פעולה עם הדיליי הירושלמי. בין קריית־משה לרוממה, ממש מתחת לגשר המיתרים, שוכנים בית כנסת ומתחם בתים קטן שיושביו חוגגים את פורים עם אנשי הפרזים.

התוכנית המקורית של ישיבת "עץ חיים" הייתה להקים שכונה גדולה ומפוארת שדמי השכירות בה יחזיקו את הישיבה. החלום הגדול לא הצליח, המרחק מהעיר העתיקה לא קרץ ליהודי העיר, ובמקום נבנו רק שלושה בניינים. ואז הגיע הפסק שכנראה רק חיזק את הכשל השיווקי של השכונה. הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, שהיה ראש ישיבת עץ חיים, קבע לקראת פורים כי בגלל המרחק הרב מהעיר השכונה לא נחשבת חלק ממנה ותושבי עץ חיים נדרשו לחגוג את הפורים עם כל יושבי הערים הפרוזות ובכך להודות כי בעצם אינם ירושלמים.

מאז גדלה ירושלים, ושלוחותיה נפרשות על פני קילומטרים רבים שחוגגים בט"ו באדר, אבל הפור נפל על שכונת עץ חיים, ולאורך השנים מקיימים את הפסק של הרב טיקוצ'ינסקי. כיום הקריאה הזו מצילה לא־ירושלמים רבים שנקלעו לעיר באמצע החג ומחפשים מקום לשמוע מגילה.

אולם בקרוב הסיפור הייחודי של השכונה ייגמר. כחלק מפרויקט רובע התעסוקה בכניסה לעיר, יפונו מבני השכונה מדייריהם וייהרסו, וזו אולי תהיה החותמת הברורה ביותר לכך שאחרי הכול האזור אכן ירושלמי.

זהו לא הסיפור המיתי היחיד שנקשר בשמה של הישיבה. כאשר נפתח בשנת 1910 בית המדרש שליד שוק מחנה יהודה, חששו התלמידים להיכנס למבנה שנקנה מערבי, בטענה שהוא רדוף שדים. כדי לגרש אותם, התלמידים אמרו יומיים ברצף תהילים ואחרי שהיו בטוחים שהשדים הסתלקו התחילו בלימוד התורה.

בטח לא גן עדן

פתח הגיהינום ההיסטורי הוא מתחם קבורה מימי הבית הראשון

אולי זה השם שמזכיר את המילה גיהינום שהפך אותו למטרה קלה עבור אמונות טפלות, אבל סביב הוואדי שבו שוכנת בריכת הסולטן ודוכני חוצות היוצר נקשרו סיפורי אימה שגרמו לילדים ירושלמים רבים להימנע מהגעה למקום.

הסיפור מתחיל אי־אז בימי הבית הראשון כאשר על פי הפסוקים בנביא הגיא היה מוקד מרכזי לעבודת המולך שכללה פולחן באמצעות קורבן אדם והקרבת ילדים. בעקבות כך הנביא ירמיהו מזהיר את עם ישראל ואומר להם כי בחורבן הבית יעלה הוואדי הזה על גדותיו מרוב גופות ונהר דם יזרום בו. העובדה שהגיא שימש לאחר מכן כבית קברות כמובן לא תרמה למוניטין של המקום. ספר הזוהר מזכיר את הגיא כאחד מפתחיו של הגיהינום וכמקום שחיים בו מכשפים "ושם פתחו של גיהנם. והם האנשים ששם, בגין זה כולם יודעים בכשפים וחכמות". גם לפי מסורות נוצריות זהו מפלטם של הפושעים, ומספרים שיהודה איש קריות קנה את האזור הזה בכסף שקיבל תמורת הסגרת ישו הנוצרי.

עם היסטוריה שכזאת קל היה לקשור למקום כתרים אפלים למדי, אולם הממצאים הארכיאולוגיים לא ממש תומכים בתזה. מתקופת הבית הראשון והשני נמצאו בגיא בעיקר קברי פאר של חשובי העם ומערות קבורה משפחתיות. זאת, לעומת מקומות אחרים במזרח התיכון שהיו ידועים כמוקדי העלאה של קורבנות ילדים, בהם נמצאו שרידים ברורים לטירוף.

אבל עם כל הכבוד לארכיאולוגיה, ממצאים זה לא מה שיהרוס סיפור טוב, וברבות השנים נזירים ומתבודדים שונים שנפלטו מהחברה ומצאו את ביתם במערות הקבורה המשיכו להזין את הקשר המיסטי עם הגיהינום ואת פחדם של ילדי ירושלים. גם היום אוהבים לקשור לוואדי היפה אנקדוטות אפלות, ואפילו בסרטו של אבי נשר "סיפור אחר" מתוארת התרחשות מפוקפקת שנחשדת כחידוש טקסי המולך במקום.

ירושלים התברכה בסיפורי אימה גם מחוץ לפתח הגיהינום. לא הזכרנו את השד הירושלמי אבוללה, את הבית המקולל של החתן המת, את המקובל שקילל את הבניין שהסתיר לו את הזריחה ואת אגדות הרפאים סביב הכרכרה של משה מונטיפיורי.

מלך ישראל

המגדל שמתהדר בשמו של דוד המלך קיבל אותו רק במאות השנים האחרונות

באינספור פרטי יודאיקה מופיע מגדל דוד. הצריח ברקע חומות העיר נדפס על טליתות, כיסויי חלות, כוסות קידוש, ועוד. כל זה למרות שהקשר שלו לדוד המלך, או בכלל ליהדות, כמעט לא קיים.

הוא נבנה מאות שנים אחרי שדוד המלך כבר נאסף אל אבותיו, ממלכתו נקרעה, עמו גלה פעם ראשונה ולאחר מכן פעם שנייה, ובכל זאת שמו של מלך ישראל נקשר למגדל הגבוה והבולט הסמוך לשער יפו.

השם מגדל דוד הוא טעות היסטורית כפולה. השם לקוח משיר השירים "כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות". האם היה מבנה כזה בתקופת התנ"ך? אולי, אבל הוא בטוח לא קשור לצריח המסגד שעליו אנחנו מדברים. יכול להיות שמקור הטעות נמצא בכתביו של יוסף בן מתתיהו שכתב שבעיר העליונה שכנה מצודה שכבש דוד המלך, אבל הפעם הראשונה שמזהים מבנה כלשהו כמגדל דוד היא במאה השישית לספירה. צליין שמתעד את מסעותיו קרא כך למגדל אחר שנמצא גם הוא בקרבת שער יפו ונבנה בתקופת הורדוס, לפחות אלף שנה אחרי דוד המלך. בהמשך, בתקופה המוסלמית קראו למקום מחרב דאוד והמקום נקשר במסורות לסיפור של דוד ובת־שבע.

אבל כל זה כאמור בכלל לא מכוון לצריח שאנחנו מזהים כמגדל דוד, כי הוא נבנה בכלל במאה ה־17. למעשה הצריח קיבל את השם המכובד בגלל הסמיכות של המגדלים ובגלל הבולטות שלו בציורים ובמפות. כך לאט־לאט הועתק השם והתחילו לזהות את הצריח כמגדל דוד.

הצריח הצטרף מאוחר יחסית לפינת המתחם ששימש ב־1,300 השנה האחרונות כמצודה הצבאית של ירושלים, כל פעם בידי מי שהחזיק בעיר. היום, לצד מוזיאון מושקע, מתרחשות בו מסיבות לא רעות בכלל וכנראה את מבקריו הרבים לא מטרידה השאלה מה הקשר בין המבנה ההיסטורי לשמו.

אגב, מגדל דוד לא לבד, יש עוד לא מעט אתרים בירושלים שמתהדרים בשמות תנ"כיים לא להם – אורוות שלמה, בריכות שלמה, מערת צדקיהו, בריכת חזקיהו, יד אבשלום, קבר זכריה, מערת ירמיהו, ועוד היד נטויה.