כשחיפשתי פרטנר שיבוא איתי להופעה הזו, שמעתי כמה משפטים בסגנון של: "מה, היא עדיין מופיעה? חשבתי שבשנים האחרונות היא בעיקר פעילה בבתי משפט ובכנסת". אז לפני שנצלול אל הערב המכשף־מבלבל־חד־פעמי שהתרחש בצוללת הצהובה לפני כשבוע וחצי, הרשו לי לפתוח בלסבר לכם את האוזן: איה כורם חיה ובועטת, שלא לומר איה ובועטת. פעילה, מופיעה ומוציאה שירים – או כמו שאמרה בהופעה: "זהו, כבר יש מאחורי שבעה וחצי אלבומים. עכשיו, אם מישהו מנסה לתפוס עליי ***, אני אומרת לו, היי! יש מאחוריי שבעה וחצי אלבומים!"
במלאת 16 שנים לצאת אלבומה הראשון, הנושא את שמה ומכיל רבים מהלהיטים המוכרים שלה, עשתה כורם מעשה טיילור סוויפט: הקליטה את השירים מתוכו בעיבודים מחודשים, על מנת לזכות בזכויות המשפטיות עליהם, אולי כאקורד סיום למאבק שניהלה נגד חברת התקליטים למען החופש שלה. מופע ההשקה של האלבום "איה כורם 2022" היה אם כן מעין מסע בזמן, שבו פגשנו מחדש את השירים הישנים משנת 2006 ואיתם גם את עצמנו שרים במושב האחורי של האוטו "אבל אמא לא הכירההההה את יונתן שפירא".
אם חשבתי שכדאי ללכת להופעה של כורם בגלל איך שהיא שרה, גיליתי שהיה שווה לבוא בשביל איך שהיא מדברת. "אני בת 42, ולאחרונה למדתי לקבל מחמאות", היא סיפרה לנו, "זה כוח־העל החדש שלי". או כששיתפה בסיפור על בתה, דורי, שעשתה הופעה בסלון ודרשה עוד ועוד מחיאות כפיים, "ושנים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא עובר לה בדם, הדחף הזה, אבל אולי הגיע הזמן להפסיק להכחיש שזה בא ממני". השפה הכנה שלה שנעה בין הפואטי לפשוט מוכרת לכולנו מהשירים שלה, אבל כשהיא נטולת לחן, כה קרובה על הבמה, בקימונו אדום ושיער פזור, נוצרה אינטימיות של ממש.
הפרסומים למופע בישרו על אורחת בהפתעה, וזו התגלתה כאפרת גוש, שהוציאה השבוע סינגל ראשון לאחר היעלמות ארוכה. השילוב בין הקולות בעלי האופי השונה של שתי האמניות פחות עבד לי ב"אה אה אה" או ב"קרב אגרוף" של גוש, אבל היה הרמוני ונוגע ללב כששרו יחד את "לראות את האור" ואת "בסוף הלילה", בשני קולות וכשהן אוחזות ידיים. עוד נצצו על הבמה לצד כורם: דניאל רובין על הקלידים, ועל הגיטרה אדם בן־אמיתי, בן הזוג והשותף שלה לדואט ממיס הפלייליסטים "רק אהבה".
בפינת הנקודות לשיפור: בלטו בחסרונם שירים כמו "רונה אומרת", "שש ועשרים", "הלב הזה, המשומש" או "ציפור זהב" שהלחינה למילותיו של ביאליק. כמו כן, הבחירה לדחוס את להיטיה האחרונים "הכוכבת של נצרת עלית" ו"לא עושים את זה ככה" למחרוזת משותפת עם "יונתן שפירא" ו"שיר אהבה פשוט" נראתה תמוהה לחלוטין. באופן כללי זכות הקיום של מחרוזות בעולם צריכה להיות מוגבלת להופעות של פרחי ירושלים, וגם משם עדיף שייעדרו.
לא נראה שהנקודות האלה הפריעו לקהל לחוות את הערב כמפגש מוזיקלי נדיר ואמיתי. היו אינספור רגעים שגרמו לעיניים שלי להירטב, כמו כשהקהל שר לה "ובסוף מה שיש לך זה שיר", כשהקול בעל המנעד האינסופי הצטרד מהתרגשות בפזמון של השיר החדש: "הם אומרים שבגילך כבר לא תגיעי לירח, זה לא מפריע לך לחלום על כמה כוכבים", או כשעלתה להדרן לגמרי לבדה, ושרה את "חצי" כולו בלי ההגנה והליווי שהלהקה מספקת, מעשה אמיץ לכל הדעות.
בין כל הרגעים האלה, הרגשתי שהצליח לקרות הדבר הזה שקורה לעיתים רחוקות מאוד בהופעות: שהתפקידים מתהפכים. ואז, גם אם רק לרגע קצר, את מרגישה שלא את רואה את המוזיקה מתנגנת, אלא שהמוזיקה רואה אותך. שהשירים מבינים אותך, כמו שאת מבינה אותם. ואם להחזיר לכורם בשורה משלה: תמיד ידעת להגיד את המילה הנכונה.
