בהודעה לעיתונות שפורסמה לקראת יציאת "איפה אנה פרנק", מספר הבמאי ארי פולמן כי הסכים לקבל את ההצעה של קרן אנה פרנק לכתוב ולביים סרט על פי היומן המפורסם, על בסיס שלושה תנאים: הראשון, שהסרט יהיה מיועד לילדים מגיל עשר. השני, שבניגוד לעיבודים המפורסמים שנעשו עד כה לסיפורה של אנה ולא כללו את שבעת החודשים האחרונים בחייה, הפעם יכלול הסרט גם את המערכה האחרונה הזו. והתנאי השלישי, שהוא מגדיר כחשוב מכולם – להגשים בסרט את המורשת של אוטו פרנק, אביה של אנה ששרד את השואה, ללמד את שואת אירופה ובאמצעות לימוד העבר לייצר אמפתיה כלפי ילדים באזורי מלחמה ללא הבדלי דת, גזע ומיקום גיאוגרפי. כעת, לאחר שמונה שנים של עבודה מפרכת, מגיע סוף־סוף חזונו של פולמן לאקרנים וגם אם לא הכול עובד בו ברמה הרגשית, מדובר ביצירה מרשימה מאוד שמצליחה לגעת בנושא זיכרון השואה במורכבות ועומקים שהופכים את הדיון בו לרלוונטי וחשוב לכולם – להורים ובעיקר לילדים.
העלילה מתחילה באמסטרדם של ימינו. תור ארוך משתרך בכניסה לבית אנה פרנק. בחוץ משתוללת סופה המטלטלת ומעיפה את אוהלה של משפחת מהגרים הדרה ברחוב לצד התעלות. ובתוך המוזיאון, כשברק אימתני מכה מבחוץ, מתנפצת לרסיסים חופת הזכוכית המגינה על היומן של אנה ומתוך הדיו המטפטף על הדפים עולות המילים ומתהוות לדמות נערה צעירה ואדמונית עם עיני תכלת. לא, כמובן שזו אינה אנה. זוהי קיטי, חברתה הדמיונית של אנה והמען לכל מילותיה וצפונות ליבה הרשומים ביומן. קיטי אינה יודעת שחלפו יותר מ־75 שנה מאז המלחמה. היא גם אינה יודעת מה עלה בגורלה של אנה, ועל כן היא יוצאת למסע כדי לעלות על עקבות חברתה. הרעיון התסריטאי הזה, שהופך את קיטי לגיבורה המרכזית, הוא ללא ספק ההברקה של הסרט, והוא מאפשר לפולמן לא רק להציג את הסיפור מנקודת מבט חדשה לגמרי, אלא גם לספק את החיבור שהיה כה חשוב לו בין העבר ומורשת השואה למשבר הפליטים של ימינו.
העלילה נעה בשני צירי זמן. הראשון חוזר לעבר אל זיכרונותיה של קיטי בחברת אנה ומציג אירועים מרכזיים מתוך רשומות היומן. בסצנות האלו במיוחד משכיל פולמן לנצל בווירטואוזיות מרשימה את מדיום האנימציה כשהוא מעניק ביטוי לרוח דמיונה של אנה – כמו שילובם של כוכבי הוליווד הנערצים עליה במלחמה בנאצים, הצגת מסעה האחרון כשיט על נהר המוות אל שאול המיתולוגיה היוונית, ושיטוט בתוך קופסת מכשיר הרדיו בין מעגלי החשמל והטרנזיסטורים. כך, בניגוד לעיבוד היסטורי עלילתי קונבנציונלי, הצלילה לסירוגין אל תוך פרקי היומן כמו גם שזירת אלמנטים פנטסטיים באירועים, מצליחות לספק חוויה שהיא לא רק אותנטית אלא בעיקר כזו שמאפשרת ממש "להיכנס לראשה" של אנה. אין ספק כי בסרט האנימציה השלישי שלו, לאחר "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים", פולמן ממצב את עצמו כאחד מבמאי האנימציה המעניינים הפועלים כיום.
ציר הזמן השני מתרחש בהווה ובו מבקרת קיטי בחיפושיה בעיר בכל אותם מקומות הקרויים על שם אנה וכעת מנסים להציג את סיפורה ולשמר את מורשתה. בדרכה היא גם פוגשת חברים חדשים – ילדים ובני נוער שברחו עם משפחותיהם מאזורים מוכי קרבות ומחפשים כעת בית חדש במדינות אירופה. אלא ששלטונות המדינה, שאומנם טרחו לשמר את זיכרונה של אנה ולהאדיר את חשיבותו הלאומית של יומנה, החמיצו את העיקר בהתנהלותם נוכח משבר המהגרים, ובמקום ללמוד מחטאי העבר הם שוב מפנים לפליטים כתף קרה.
את התנאי הראשון שלו – להתאים את הסרט לילדים צעירים – מקיים פולמן קודם כול באמצעים הטכניים המרהיבים של הסרט ובעבודת האנימציה המורכבת. מאות אמנים עבדו במשך שנים תחת הנחייתו של במאי האנימציה יוני גודמן, והחוויה הוויזואלית שהם יצרו מרשימה ומקורית ובוודאי תכבוש את לב הילדים. אמצעי נוסף מהותי שפולמן נוקט הוא יצירת דמויות־משנה של ילדים ובני נוער שעמם קיטי מפתחת קשרי ידידות. הדבר עוזר מאוד לערב רגשית את הצופים הצעירים באירועים, אך יש לציין שהקשרים הללו נראים לעיתים נמהרים מדי והם מצליחים לעורר הזדהות שטחית בלבד. פולמן הזכיר בראיונות כי תוכניתו המקורית הייתה ליצור את הסרט כולו בטכניקת ה"סטופ־מושן", אך לאחר מספר טסטים זו התגלתה כיקרה מדי להפקה. בהחלט ייתכן שגם במסגרת סגנון האנימציה שלבסוף נבחר, הכתיב התקציב כמה ויתורים קשים, וכמה סצנות שהיו מיועדות לעבות את הקשרים בין קיטי לחבריה החדשים נאלצו להיחתך.
התנאי השני, מאתגר אף יותר – כיצד לתקשר לקהל צעיר את אותם חודשים אחרונים ומלאי זוועות בחייהן של אנה ואחותה מרגוט, וזאת כמובן ללא הצגת מראות שעלולים להיות קשים מדי עבורו. ובכן, מדובר במשימה שאינה פשוטה כלל, והתסריט פותר אותה דרך מגוון תחבולות סיפוריות עוקפות ומרוככות. התוצאה אומנם לא תספק את מי שחשובות לו כל העובדות אך היא מצליחה להעביר היטב חוויה רגשית של חוסר אונים, השלמה ועצב. אין ספק שעבור הילדים זה די והותר.
את התנאי השלישי והחשוב לו מכול פולמן מצליח להגשים באופן הכי משכנע ואף מעבר לכך – התחבולה התסריטאית שלו, שמחברת דרך דמותה של קיטי בין העבר להווה, נוגעת לא רק בנושא חשיבות זיכרון השואה כתמרור אזהרה לאנושות לבל תחזור על שגיאות העבר, אלא פותחת גם דיון במהותו כיום ובעתיד. במארג האלגורי שפולמן רוקם, דמותה של קיטי היא זיכרון השואה המפעם בלב, נלחם בשכחה ותובע את יישום הלקחים מאיתנו כפרטים וכלאומים. אלא שקיטי, כך מתברר, אינה יכולה להתקיים ללא קרבה ליומן. ברגע שהיא מתרחקת ממנו קווי הדיו המרכיבים אותה מתפזרים ומתפוגגים. בכך, פולמן כורך למעשה את אפקטיביות הזיכרון ואת יכולתו להמשיך ולהשפיע על חיינו, לקרבה שלנו לעדים ולעדויות. כשאנו משוטטים בתוך מוזיאון אנה פרנק הרגשות גואים. אך לכמה זמן משתהה בנו הרושם העז כשאנו מתרחקים ושוקעים שוב בשגרת חיינו? ובכלל, מה יהא על הזיכרון לאחר שלא ייוותר עוד מי שיוכל לספר על הזוועות מגוף ראשון? האם הוא ילך ויתפוגג כמו קיטי? פולמן אינו נרתע מהצגת החשש הזה בסיום סרטו. כיאה לסרט המכוון לילדים הוא אומנם מרכך זאת עם סוף אופטימי ומעורר אמפתיה לעלילת המהגרים, אך גם הקהל הצעיר יחוש את התו האחרון הצובט והמלנכולי, שבוודאי יותיר את רשמיו המדאיגים על הצופים הבוגרים.
