בשני שירים בספרה של חוה פנחס־כהן חוזרת תמונה דומה: בשיר אחד, בראשית הספר, היא מתארת דייג המשליך את רשתו אל המים, ובשיר אחר, בסופו, היא מתארת את המשוררת נכנסת בגופה לאגם. שני השירים שונים, אך חוויית הרעד החוֹפה על הספר מחברת ביניהם. את השיר הראשון חותמת המשוררת במילים המבקשות רחמים על החיים: ״בַּבֹּקֶר הַזֶּה, שָׁבוּעַ לִפְנֵי הֲרַת / עוֹלָם, הָאֲדָמָה רָעֲדָה וְהַנֶּפֶשׁ הֵשִׁיבָה בִּצְלִיל לֹא מֻכָּר, עֲנֵנִי״. השיר שבסוף הספר (המצורף בסוף הרשימה) מתאר את חוויית הטבילה כהתמסרות לוויתור על החיים ולבקשת רחמים על המוות – מעבר בין עולם לעולם.
ארבעה נושאים עיקריים חוזרים בשירתה של פנחס־כהן: אהבה עצומה בגוף ונפש לבני משפחתה, האובדן והחיים שלאחריו, המדרש היהודי לדורותיו, וחיפוש השפה הכרותה של יהודי הבלקן שנרצחו בשואה. כל אלה שלובים בספר, אך התחושה העזה ביותר למקרא ספרה השלושה־עשר היא שפנחס־כהן עברה משוכה פנימית שהפרידה בין התמות האלה, ועכשיו כולן מגיעות להתכה פואטית יפהפייה שעושה חסד עם שיריה.
חוה פנחס־כהן היא משוררת ללא שפת אם. זו אינה העברית וגם לא הלדינו או השפות הבלקניות שהיא מחפשת, וגם לא שפת המדרש העברי שניסתה לעצב בספריה המוקדמים. השפה היא היכולת לדובב עולם חי, והיא דורשת מסורת לשונית המאפשרת לעצב חוויה, תודעה וזיכרון. בהיעדר המסורת הזו – כמה נשים כתבו על מדרש או על חוויית שואה של קהילה פחות מוכרת? – יוצרת פנחס־כהן בעצמה את שפתה בשיריה, ומחוללת אותה עבור משוררות רבות אחריה. זהו אתגר שאין להמעיט בחשיבותו, ובספר האחרון הוא עומד במלוא בשלותו.
הראיה הטובה ביותר לכך היא שאף שאינו שונה משאר ספריה בתמות המרכיבות אותו, שפתו של הספר – כמו תנועה באגם – נחווית כזרימה טבעית, צלולה ועמוקה. המעבר בין החיים למוות, שהעסיק את המשוררת מראשית כתיבתה, נקרא כפעולה רכה כמו טבילה או השלכת רשת למים. וכך, אף שתכניו של הספר כואבים מאוד ועוסקים בחולשת הגוף ואימת המוות, הם נחווים כרגישות מוגברת לחיים – מקשב לאדמה עד לבכיו הדק של ילד בן שש. בספרה האחרון נגלית לנו שוב חוה פנחס־כהן כמשוררת חכמה ודקת ביטוי ששפה, ארוס, חיים ומוות מתאחדים אצלה לקו דק ומלא רגש: ״הָלְכוּ הַשּׁוּרוֹת אֵלוּ אַחַר אֵלּוּ וְעָשֹוּ שִׁיר שָׁקוּף״.
נִכְנַסְתִּי לָאֲגַם לִרְאוֹת מִתּוֹכוֹ, לָאֲגַם / הַפְּנִימִי שֶׁבֵּין יַרְכֵי הֶהָרִים, וְהַשֶּׁמֶשׁ / יוֹרֵד מִגְּבוּרָתוֹ וּמַשְׁאִיר שְׁבִיל / מְתַעְתֵּעַ עַל תְּנוּעַת הַמַּיִּם. // הַמַּיִם וְהָאוֹר מִתְּפָּרְקִים לְרֶטֶט כְּתָמִים / בִּלְתִּי נִתָּן לְתִעוּד. הַכֹּל מִתְפָּרֵק / מֵרֶגַע שֶׁהִתְגַּלָּה בְּתוֹךְ הַתּנוּעָה // הַתְּנוּעָה לְתוֹךְ הָאֲגַם הִיא וִתּוּר. לַעֲזֹב הָכֹּל מֵאֲחוֹרַי, / לֹא לְהָסֵב כָּתֵף לְאָחוֹר, לִשְֹחוֹת בְּעֵירֹם בְּרֵאשִׁית / אֶל הַחִבּוּק הָאֱ־לֹהִי לַעֲזֹב הָכֹּל מִתּוֹךְ וִתּוּר, לֹא / לְהָסֵב מַבָּט לְאָחוֹר, / לָנוּעַ אֶל הָאֹפֶק הַחַם. // כָּךְ אֲנִי רוֹצָה לָנוּעַ / אֶל מוֹתִי. לְאַט לְאַט / בְּעֵינַיִם מְלֵאוֹת מֵי אֲגַם.
