"מארי" (Maree) בצרפתית פירושה גאות, ומסעדת "מארי" שנפתחה לאחרונה בפאתי נתניה בהחלט מסמלת גאות של לא מעט מגמות לוהטות בעולם הקולינריה והבליינות של ימינו.
הראשונה: שף אביב משה, שנחשב לאחד מבכירי השפים בארץ ומאחוריו מסעדת "מסה" המוערכת, חוצה את הקווים, מצטרף לעמיתיו הרבים ופותח לראשונה סוף־סוף מסעדה כשרה.
השנייה: יציאה מחוץ לגבולות תל־אביב ובחירה בעיר פריפריאלית כאידיאל, מלכתחילה ולא בדיעבד, מתוך הבנה שמצוי שם קהל עצום לאוכל עילי שאינו מעוניין להרחיק עד לעיר ללא הפסקה, לעמוד בפקקים ולכלות זמן וממון בחיפוש אחר חניה, במטרופולין שהולכת והופכת בלתי אפשרית עבור כלי רכב.
השלישית: השקעה כספית יוצאת דופן (ההערכות מדברות על כ־7 מיליון שקל) בחלל מעוצב ועצום בגודלו. 900 מ"ר עם חלוקה לחללים נפרדים, מרפסת, שלושה ברים, עמדת די־ג'יי ואלמנטים בלתי נשכחים כמו קיר יין עשוי נחושת ומנורה אדומה ענקית שניצבת מעל מטבח פתוח.
הרביעית, וזו שמתכתבת עם הטרנד ששולט בערים התוססות בעולם דוגמת ניו־יורק ודובאי, היא בחירה בגג כאזור ההתרחשות: ה"רוף טופ". המסעדה כולה ניצבת על הגג של מלון Vert וממרומי הקומה ה־15 מעניקה נוף פנורמי מסחרר לקו החוף הצמוד.
החמישית: עמדת הדי־ג'יי שהזכרנו קודם לכן מאוישת כל הערב. היא מעניקה למקום אווירה שבין מועדון למסעדה ויוצרת את שעטנז ה"דינר קלאב" הפופולרי. המוזיקה נעה בקלילות בין טראנס ערבי לפופ קליל, קצבי ורקיד.
מה יש לומר, הבחירות הללו מוכיחות את עצמן. הגענו באמצע השבוע, והמקום – שמכיל מספר תלת ספרתי של סועדים – היה מלא מקיר לקיר. החזון של המעצב ביקש להוביל קו של מוטיבים ימיים אך האמת היא שתחושת הג'ונגל דווקא שלטה יותר, עם גזעי עצים ארוכים וסלעים שחורים שמעטרים את הקירות.
התחלנו עם הפחמימה שפותחת כל ארוחה – פוקאצ'ת הבית, או "המוציא לחם" בעגה המקומית. מדובר בפוקאצ'ה בגרסתה הארוכה והחלילית: כלומר דחוסה וחמימה מבפנים וקראנצ'ית מבחוץ. ליוו אותה סוכריות קונפי שום צרוב, קרם לימון כבוש ועז טעם וטחינת חלבה.
ויתרנו הפעם על קוקטיילים ובחרנו ללגום מבקבוק "רוזה מדמואזל" של יקב "לה סיטאדל דה דיאמנט" שקרץ לנו. בלנד של קברנה סוביניון ומעט שיראז שהיה עדין ונעים עם ניחוחות טופי ופרי הדר.
המשכנו למנת טטאקי סינטה שהייתה פשוט יפהפיה: פרוסות בשר צרובות קל־קל ומעליהן ערימת עלי שומר, צ'יפס שום כיפי, פטריות שימאגי, צ'ילי ירוק ופרחי נוי. לידה היה משוח קרם סאטה בוטנים שהיה חיבור שונה ומעניין לבשר הנא.
מנת הביניים הייתה מעניינת לא פחות: כבד אווז שהוגש כווריאציה לפאי לימון. כן, כן. בסיס הבצק שעליו הוגש הכבד היה עשיר ומתקתק, מעליו הונח נתח שאומנם היה רווי בארומה מסקרנת, עשֵנה וסכרינית אך קצת פוספס בעת הכנתו. רוצה לומר: חרוך מדי בקצוות, יבשושי באמצע. שהרי אם כבר חוטאים אז לפחות שיהיה קרמי ונימוח כדבעי. קציפת הלימון המושחמת שאיגפה מהצד השלימה את המנה.
לעיקרית טעמנו פילה בקר ברוטב בלסמי ערמונים שהיה בסדר אך דגמנו מוצלחים ממנו, והוגש לצד קרם שורשים ואספרגוס.
כשהגענו לקינוחים החלטנו לדלג על הברד פודינג, שנדמה לנו כבד מדי, ולא היה לנו כוחות נפשיים לכמות הגימיקים שחבויים ב"בייגל סמאש", אז הלכנו על מילפיי התותים האלגנטי. הוא לא ממש התכתב עם מילפיי וכלל דפי מרנג, קרם פטיסייר ותותים טריים ששחו בקונסמה תות, אבל הוא היה טעים ומרענן ומשמח. גם הפנקוטה היה משביע רצון אף על פי שהזכיר קרם ברולה יותר מאשר פנקוטה עם קראסט מסוכר, פירורי שטרויזל מוצלחים, נגיעות לימון חמצמצות וצ'יפס ארטישוק (מה).
לסיום, ראוי להתעכב על נקודה שלרוב פחות זוכה לתשומת לב: התאורה. מלבד גופי התאורה, שהם כאמור ייחודיים ומרשימים, פיצחו כאן משהו שאינו מובן מאליו. בעוד החלל די חשוך כמקובל כיום, על השולחנות עצמם מאירים ספוטים קטנים שמפזרים אלומות אור ישירות על המנות עבור עיניהן הבוחנות של הסועדים, אך לא פחות חשוב מכך – עבור מצלמות הניידים שלהם. כל צלם חובב יודע שהסוד לתמונה טובה ומחמיאה טמון בתאורה. הנורות כאן מאפשרות לתעד את התקרובת באופן נפלא ומעורר תיאבון. שכידוע, זו לא באמת מנה אם לא צילמת אותה לסטורי.
"מארי" הזכירה לנו לא מעט את "ספרה" הרחובותית, שנפתחה בתחילת השנה בהשקעה גדולה ובאזז גדול לא פחות.עם שטח ענק, עיצוב גרנדיוזי וקהל נאמן שמצביע ברגליים, גם היא שבה ומוכיחה לכל מי שפקפק בכך, שיש חיים מחוץ לבועה.
מארי, מלון ורט לגון, קהילת צפת 2, נתניה, טלפון: 09-7410909 | כשרות רבנות נתניה | יש גישה לנכים
motzash.food@gmail.com
