לפני כחצי שנה החלו בפולין צילומי סדרת הנוער "כל עוד בלבב" (כאן חינוכית). יסמין גנדיס, אחת משחקניות הסדרה, ביקשה לשתף את עוקביה בתפקיד שקיבלה. גנדיס, שהיא גם רקדנית במקצועה, בחרה לעשות זאת באמצעות סרטון טיקטוק מחדר המלון, שבו ביצעה ריקוד היפ־הופ קצר, כאשר מעל לכתפיה פילטר של כנפיים, וברקע היא כתבה: "אני מצטלמת לסדרה שמדברת על המסע לפולין והשואה. מי היה במסע?". השילוב הזה, בין טיקטוק, ריקוד ושואה, הצליח לעורר סערה זוטא בטוויטר ובאחד מאתרי האינטרנט – גנדיס קצת נבהלה ומיהרה למחוק את הסרטון ולהתנצל. לא היינו זוכרים את הסיפור הזה, לולא במידה מסוימת הוא היה מגלם בתוכו גם את הסיפור של "כל עוד בלבב" בעצמה.
הסדרה מלווה חבורת תיכוניסטים שיוצאים לעוד אחד מאותם מסעות למחנות ההשמדה. מוסד המסעות לפולין (ששב השנה לפעילות, אחרי שנתיים של הפסקה בשל הקורונה) זוכה לביקורות חוזרות ונשנות, בין היתר על אופן העברת התכנים ועל העובדה שחלק מהתלמידים היוצאים למסע רואים בו הזדמנות לפרוק כל עול. במרכז הסדרה עומדים חמישה תיכוניסטים טיפוסיים שלכל אחד מהם הדרך שלו לזכור – האחד מתעטף בדגל ישראל ובפרצוף זועף, האחר תוהה האם יש מצב לשיר את "א־לי א־לי" בראפ, פשוט כי ככה הוא יותר מתחבר. זה אולי נשמע מגוחך לרגע, אבל בשנים האחרונות הולך ומתרחב הדיון על אופן העברת זיכרון השואה לדורות השלישי והרביעי. פרויקטים כמו "הסטורי של אווה" התקבלו תחילה בחשדנות, אולם בפועל הצליחו להנגיש את הנושא באופן שהיה קל יותר לעיכול אצל בני דור ה־Z, שתופסים, חושבים (ולפעמים אפילו רוקדים), את הזיכרון באופן שונה מהדור שקדם להם. בקיצור, ייתכן שהפתרון הוא כמו שנאמר במשלי – חנוך לנער על פי דרכו.
הסדרה נפתחת בסלפי של שתיים מהגיבורות בשדה התעופה, כמו מבהירה – לא מדובר בעוד דרמה קודרת על זוועות השואה, כאן עוסקים קודם כול בדור הצעיר ובאופן שבו הוא יזכור את המאורעות הללו. במרכז העלילה ניצבת שני (אלכס זילברג), נערה צינית ומסוגרת שפוגשת במסע את קובי (עידו טאקו), שמתחזק פסאדה של נער פוסטר ציוני. המפגש ביניהם מוביל אותם לעימות סוער סביב שאלת הזיכרון והדרך לשמר אותו, ומאלץ אותם לחשוף את ה"אני" האמיתי שלהם. לכל אורך המסע הם מתקרבים ומתרחקים ובטח לא תיפלו מהכיסא אם נאמר שבשלב מסוים יש ניצוצות של רומנטיקה באוויר.
אל המסע מתלווה רבקה, ניצולת שואה שמשמשת להם כעדה (דורית פלד־הרפז המצוינת. לחובבי הטריוויה – תמר מ"קופיקו") ויחד איתה עוברים הצעירים בין האתרים המקובלים במסע מסוג זה, כמו מוזיאוני זיכרון ומחנות השמדה, אבל גם בתחנות פחות "רשמיות" כמו ביקורים בברים ושתיית צ'ייסרים חשאית במלון, מה שמוסיף לאותנטיות (על פי פרסומים זרים).
רגע מוצלח נוסף, שגם מעביר היטב את הביקורת הנפוצה נגד אופי המסעות לפולין, מגולם בפרק שבו התלמידים יוצאים כאובים משמיעות עדות קשה במחנה ההשמדה טרבלינקה וממשיכים לאושוויץ. הם עדיין מנסים לעכל את מה ששמעו, בדרכם, אבל אורן המדריך (רותם קינן) ממהר לנצל את הדרך כדי "לדחוף" להם עוד סיפורים על זוועות השואה, והצעירים – שפשוט כבר לא מסוגלים – הופכים לקהי חושים.
העוצמה של הסדרה מתגלה כשהיא משלבת באופן מוצלח בין דרמה, כאב, אך גם הומור (ויש בה לא מעט רגעים מצחיקים), ולעיתים היא אפילו מצליחה לעשות את הבלתי ייאמן ולשלב בין כאב והומור באותה הסצנה. הסדרה נותנת את הכבוד לזיכרון השואה, אבל בניגוד למדריך שבסיפור, לא שוכחת לכבד גם את הקהל הצעיר שלה ולהעביר להם את הסיפורים הקשים בדרך שתאפשר להם לקבל ולהבין אותם באמת. התוצאה היא מיני־סדרה כובשת ונפלאה, שלא לוחצת על הצופים שלה, אלא מאפשרת להם פשוט להיות, להרגיש ולזכור בדרך שלהם.
