באחד הסיפורים הראשונים בספרו, מספר הרב יעקב פישר על תלמיד בשם שוהם, שלמד בכיתתו בשעה שהיה ר"מ צעיר וחסר ניסיון בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה. שוהם היה בחור נמוך, כבד תנועה, שלא הצטיין בלימודים או בכישורים חברתיים. הר"מ הצעיר, מלא שאיפות ומרץ, שאף להכיר את חלומותיו של כל תלמיד, וכך התוודע לחלומו הגדול של שוהם – להיות רב חובל. קשה היה לחשוב על פער גדול יותר בין תדמיתו של הנער ובין החלום המקורי והייחודי שלו. והנה יום אחד, כשהגיעה הכיתה ללמוד את פרק שמיני במסכת בבא מציעא, נקרתה בדרכו של הר"מ הזדמנות שובבה למעשה קונדס. בתחילת הסוגיה שם נאמר: "אמר רב: החובל בחברו חייב עליו משום חמישה דברים". הרב פנה לתלמיד שוהם, והציע לו לקרוא את הגמרא.
כצפוי, שוהם קרא את הגמרא הלא מפוסקת כך: "אמר רב החובל…", לצחוקם של כל תלמידי הכיתה, שנהנו מן המהתלה. "מהומה קמה בכיתה", מתאר הרב פישר. "קולות צהלה וצחוק נשמעו ברמה, והכול התעוררו ושמחו שמחה גדולה. כולם, חוץ משוהם. סמוק ומבויש, מבטו מושפל, ולא מבטו לבד. עיניו עוד נוצצות, אך הפעם מדֶמע. את הגוש שחסם אז את גרוני יכול אני לחוש עד היום, למרות שחלפו כבר כארבעים שנים".
"חינוך זה כל הסיפור" הוא סיפורו של הרב יעקב פישר, איש חינוך ותיק, מוערך ואהוב מאוד על תלמידיו, בשלושת תפקידיו החינוכיים המרכזיים: בשנותיו הראשונות כר"מ צעיר בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ובשני התפקידים הבאים שבכל אחד מהם שימש שנים רבות – מנהל חינוכי ("משגיח") בישיבת הר עציון, וראש הישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת. לאחר שיצא לגמלאות, ובעודו עוסק בעריכת ספרים של אחרים, החליט הרב פישר לשתף גם בתובנות אישיות שלו מניסיונו החינוכי העשיר, וזאת דרך ארבעים ואחד סיפורים קצרים מארבעים ואחת שנות חינוך.
הסיפור על הנער שוהם מבטא חלק מן הייחודיות של הספר. הרב פישר איננו מתיימר להציג משנה חינוכית מושלמת, בבחינת ממני תראו וכן תעשו. הספר איננו מבקש ללמד לקחים ושיטות בחינוך דרך סיפורי הצלחה בלבד, אלא לשתף גם בדילמות, בהתלבטויות, ובאופן מוצהר גם בכישלונות. דווקא כנות זו מדברת יותר אל הקורא ומעניקה לו תחושת הזדהות עם המחבר, שהרי אין אדם שאיננו טועה, ועל אחת כמה וכמה מי שעוסק בחינוך ונפגש מדי יום עם תלמידים רבים. המסר מהסיפור הוא לא רק שצריך להיות זהיר בכבודם של תלמידים. המסר הוא שמחנך יכול להיכשל, ושהדרך הנכונה להתמודד עם כישלונות היא ללמוד מהם, לחוש תמיד את המחנק בגרון ולראות אותו לנגד העיניים, כדי שלא ליפול פעם נוספת.
מבחני כבוד
אותה כנות היא חלק ממשנה חינוכית שזכה הרב פישר לקבל ממורו ורבו הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון, שהדגיש לכל אורך דרכו החינוכית את הכנות ואת האנושיות. הרב עמיטל מוזכר בספר לא פעם, ולמען האמת רוחו שורה על הספר מתחילתו ועד סופו.
ואכן, הרב פישר התאפיין בדרך חינוכית מיוחדת, שזכתה להצלחה רבה אצל מאות ואלפי תלמידים לאורך השנים. בתחילת אחד הסיפורים הוא מתאר דרך זו: "'הפגנה' ו'מחאה' קראתי לשנותיי כמחנך; ניסיון לבדוק ולהוכיח – בעיקר לעצמי – כי יש דרך טובה ונעימה יותר ואפשר אף להצליח בה יותר… תלמיד שמכבדים אותו – יכבד. תלמיד שנותנים בו אמון – יאמין, יהיה אמין, ויעשה הכול על מנת לשכנע שנכון וצודק וכדאי היה יחס הצוות כלפיו, שאמונם בו לא היה לשווא. אווירת חופש ופתיחות בתוך גבולות עשויה לגדל אנשים טובים ובריאים יותר מזו ההפוכה לה. יחס אישי קרוב ואוהב – בסיס חיוני הוא לכל הצמחה בשדה החינוך".
דרך זו הנחתה את הרב פישר גם כשעמד בפני אחת הדילמות החינוכיות המוכרות ביותר, הנקראת "מבחני כבוד", כלומר מבחנים בכיתה ללא נוכחות מורה או משגיח. כר"מ צעיר התעקש הרב פישר על קיומם של מבחנים כאלו בכיתתו, והוא מסביר: "לא באחת ולא בחטף ניגשנו לביצוע רעיון מבחני הכבוד. תהליך ארוך ומורכב קדם לכך. למדנו על ערכי מוסר, יושר ואמון, בחנו צדדים ומודלים שונים, האזנו למרצים אורחים, ניהלנו שיחות ודיונים בכיתה ובפנימייה, בפורום כללי, בקבוצות דיון מצומצמות ובשיחות אישיות. בעיקר הקשבנו זה לזה".
והנה, לאחר שהתלמידים החליטו שהם מקבלים עליהם את האתגר, ניגש אליו אמיתי, תלמיד שקט ומצטיין, שביקש שלא להיות חלק מאותו "מבחן כבוד", מחשש שמא ייכשל. הרב פישר לא הסכים לוותר לאמיתי, ולכל היותר הסכים שישב קצת רחוק משאר התלמידים. אמיתי קיבל את ההצעה, ולאחר כמה מבחנים כבר חש ביטחון בדרכו ונשאר לשבת במקומו. הסיפור ממשיך כך: "כעבור שנים פגשתי באמיתי, והוא אז חניך בקורס הטיס של חיל האוויר. 'תודה', הוא אמר. מסעות ניווטים יש בקורס המאתגר, ויש שמִתפתים לרמייה בדרכים שונות במהלך המסע, ובלבד שיעמדו במשימה. הוא איננו מעלה זאת על דעתו כלל; את הגיבוש הוא עבר בישיבה, במשימה הוא כבר עמד".
שאלה מצוינת
אולם המחבר מסרב לסיים את הסיפור היפה כאן, ומבקש להציג גם את הצד השני. לאחר שנים רבות, כשהוא כבר עומד בראש ישיבה תיכונית, נזדמן לו אתגר חינוכי חדש: הסמארטפון. כמו מוסדות חינוך רבים אחרים, גם בישיבת נווה שמואל עלתה ההתלבטות: לתת אמון בתלמידים, או לדרוש מהם לבצע חסימה במכשיריהם? בסיומו של הדיון הוחלט: לדרוש מן התלמידים חסימה ברמה מסוימת. הרב פישר מסיים את הסיפור כך: "שואלים אותי: מה נשתנה, כלום יש גבולות לאמון שאתה נותן בתלמידים?", והוא משיב: "שאלה מצוינת". הבחירה שלא לתת תשובה, היא למעשה התשובה הטובה ביותר שאפשר היה לתת.
כפי שאפשר להבין מהדוגמאות הבודדות הללו, הסיפורים עוסקים, רובם ככולם, בשאלות כבדות משקל, אף שהם מתוארים לא פעם בהומור ובסגנון קולח ומשעשע. אין איש חינוך שלא ימצא בסיפורים רבים הדים לסיפוריו האישיים, ולעיתים גם עצה טובה לא רק כיצד לנהוג בתלמידים אלא גם כיצד להירגע, לא ליפול ברגעי משבר ולא להילחץ מנפילות. אולם הספר איננו מיועד רק לאנשי חינוך אלא גם להורים ולילדים, למחנכים ולמתחנכים, ולכל מי שנוגע בדרך זו או אחרת במילת הקסם – חינוך.
אסיים בדבריו של המחבר כשהוא פורס את לבטיו בעוד אחד מן הנושאים הכבדים שעל סדר היום החינוכי: מבחני הקבלה לתלמידים. לאחר כמה סיפורים על ראיונות מיוחדים ומקוריים ועל דרכים ושיטות כיצד לעמוד באמת על טיבם של תלמידים, מסיים הרב פישר: "למען האמת, אין זה משנה באיזו דרך יתקבלו התלמידים לישיבה. לעולם יהיו אלה שיוזמנו להיכנס בשערי הישיבה שמחים ושבעי רצון, ואלה שיידחו – עצובים ופגועים ומאוכזבים. הם והוריהם. ואיך ישנים עם זה? הרי תמיד תחלום בלילה על הילד הזה שלא מצליח להירדם בלילות. כל חבריו כבר קיבלו תשובות חיוביות מכמה מוסדות והוא עדיין לא. ואתה יודע שבכל בוקר הוא תוחב את המפתח של תיבת הדואר עמוק אל כיסו, ורץ עם שובו מן הלימודים לבדוק אם כבר הגיעה גם אליו התשובה. ואתה גם יודע שהתשובה תהיה שלילית. ואיך ישנים עם זה, וכיצד מתעוררים?"
חינוך, זה כל הסיפור.
