שמחה שְטִיל (=שותק) גדל בעיירת פיתוח, בשנות השבעים־שמונים, להורים יוצאי דופן: דורה, אישה המושכת אליה ציפורים, שמתה בילדותו; ושמשון, יצרן ומוכר של נקניקי חזיר, ידען פנומנלי, השותק רוב הזמן, מדבר עם בנו יידיש כשהוא מדבר, מגדל אותו כגוי ערל, ומסתיר ממנו כל חייו מאין בא, מה שם משפחתו האמיתי, ובפרט, במלבושיו הארוכים, את היותו ניצול אושוויץ.
אך ההסתרה העיקרית מתגלית לשמחה כשנתקלת בו רעייתו הצעירה של אדמו"ר ירושלמי זקן, ונדהמת מדמיונו לבעלה. תדהמתה גוברת כשהיא מבינה ששמחה הוא בנו של שמשון טומלר, אחי בעלה, שקדם לו באדמו"רות אך נספה באושוויץ. האדמו"ר החי, ר' נתן־נטע, אף אומר לשמחה על ערש דווי שהוא עצמו אחראי למות אחיו. שמחה פותח, באיחור של שנים, מגילת־זיכרונות שכתב אביו סמוך לשחרור המחנה, ובה הכול מוסבר.
המגילה, עיקר הרומן שלפנינו, מופיעה בתרגום מוער מיידיש, כביכול, מאת חוקר שואה. מחבר הרומן מבקש בהערות אלו, במוצהר, להוכיח את קוצר ידה של ההיסטוריה האקדמית לעומת הסיפור החי, וקצת להגחיכה; אך למען האמת רובן מוכיחות דווקא שרקע עובדתי "יבש" יכול להעשיר מאוד סיפור בדיוני.
סיפור האחים מתגלה במגילת־הזיכרונות של שמשון כסיפור התהפכות. נתן־נטע היה האח פורק העול. שמשון הצעיר, האדמו"ר, היה למדן גדול, פרוש מעולם המעשה וממעיט בדיבור. בהיכנס הגרמנים לעיירת מגוריהם בגליציה, נטע הוא שהזהיר את אחיו שיברח עם אשתו וילדיו, אך שמשון לא שעה והמשפחה כולה חוץ ממנו נרצחה. בימיו הראשונים ביער, נטע הוא שחנך את שמשון לחיי הישרדות ולחימה. אך הדברים התהפכו: נטע התעורר לתשובה ונעשה חסיד שוטה המחפש הקפדות סרק מזיקות; שמשון נעשה כופר לכעוס־ולהכעיס ושורד. שמשון המתפקר מציל שוב ושוב את אחיו המתחסד. אך בסוף מעשה נטע מציל את עצמו על ידי שליחת אחיו למוות.
אלה עיקרי העלילה ב"השתקן", רומן־שואה מרתק באמת ומקורי, אך מגמתי. בכל חלקי הרומן ובכל נפתוליו, דבר אחד קבוע: מי שהינו יהודי מאמין, חסיד – מתגלה כבלתי מוסרי, נצלן וגם נלעג. ומי ששואף להשיל את נטל יהדותו – הוא הגיבור, בעל התושייה והערכים ומעורר ההזדהות. כך אצל צמד האחים, שבהתהפכות אמונותיהם מתהפך גם מעמדם המוסרי, וכך אצל יתר הדמויות.
מוצגת כאן עמדה שיש להקשיב לה. הרי ידועים הסיפורים על התנהגותם הנפסדת של ראשי חסידויות מסוימות בשואה; ומהדהדת גם בימינו סוגיית הסתר הפנים האלוהי בימים ההם; ואפשר לתהות ולדון שמא בעולם שהתקיימה בו השואה מוטב שלא להיות יהודי ולא לחתום ברית זו בבשר בנינו. אלה נושאים קשים, נושכים, שספרות טובה צריכה לא להיבהל לטפל בהם. אבל ספרות טובה מוטב שתעשה זאת במידה של סובלימציה. עם יותר קרדיט לעמדת הנגד. עם גוני ביניים.
ולפנינו, מרוב הבחינות, ספרות טובה מאוד. "השתקן" אינו רק ספר שהקורא רץ בו בשקיקה, ואשר מסערות עלילתו הזכרנו כאן רק מעט. הוא גם מעשה חושב של קישורים פנימיים, היכל מראות של אירוניוֹת. הוא מארג של רמזים וחידות הקורצים ליודעי חן ולבקיאים בהיסטוריה ובספרות וביהדות, ולא מפריעים לשאר הקוראים. והוא כתוב לתפארת, בשפה מעין־דיבורית שוטפת אך מעוצבת בדקדקנות המשובצת בפרפראזות מבריקות ומכאיבות על פסוקים. כדאי לשׂרות עמו.
