ד"ר דניאל לי הוא היסטוריון־חוקר ממוצא יהודי המתמחה בנושאי השואה. הוא משתייך לדור הצעיר של החוקרים בנושא זה ונמנה על סגל המרצים באוניברסיטת קווין מרי בלונדון. הוא גם איש תקשורת, שנחשב לְמה שה־BBC מכנה "הוגה דעות מן הדור החדש", וככזה מרבה להופיע ברדיו.
צירוף הפרטים הביוגרפיים של ד"ר לי מסביר אולי במידה מסוימת את שמו של הספר ואת הרוח השורה עליו. שם הספר עורר בי חלחלה מרגע שהגיע לידי, והתלבטתי רבות אם לקרוא אותו ולכתוב עליו. הניחוח הקליל, "מקדם המכירות" שלו, הוא נורא בעיניי. השם משקף במידה מסוימת גם את סגנונו ותוכנו של הספר עצמו. סגנון הכתיבה – מעודן, מנומס וידידותי לקורא – מעיד עד כמה היסטוריון בראשית המאה ה־21 מסוגל להתרחק רגשית מן הנושא. וכך להפוך סיפור על "רוצח מן המכתבה", שמאות ואולי אלפי אנשים נפלו קורבן לחריצותו ולשאפתנותו המקצועית, לכמעט סיפור משפחתי מרגש על צאצאיו המסכנים ומעוררי החמלה של אותו קצין נאצי.
הספר עוסק ב"בֵירור העובדות" על אודות עורך הדין הגרמני הצעיר רוברט גרייזינגר, ובדיקת "מעורבותו בשלטון הנאצי… והאם היה אשם במשהו". בעקבות חוקרים אחרים מסביר המחבר שיש להבחין בין שתי קטגוריות של גרמנים תחת השלטון הנאצי, מבחינת מעורבות ואשמה במימוש הפתרון הסופי. לקטגוריה אחת משתייכים כל מי שהיו בצמרת, וגם אנשים בדרג נמוך יותר ששמותיהם ופשעיהם תועדו. לעומת זאת, "מיליוני חסידיו האלמוניים של היטלר הם הקטגוריה השנייה שנקראת בדרך כלל 'גרמנים רגילים'".
בירור העובדות על גרייזינגר, הבנת מקומו ותפקידו בקיום השלטון הנאצי ומידת מעורבותו במימוש "הפתרון הסופי", הוא הנושא הראשון והמרכזי של הספר, וחשיבותו נובעת מכך שלדברי הכותב "הידע שלנו על חוויותיהם של פקידי ממשלה (גרמנים) זוטרים בשנות ה־30 וה־40 עדיין מועט… הרוצחים המפורסמים לא היו יכולים להתקיים בלי אינספור המסייעים שתפעלו את הממשלה, טיפלו בניירת והטילו אימה על קורבנות המשטר… חייו של גרייזינגר עוזרים להבין כיצד התאפשר השלטון הנאצי".
חדרי עינויים מתחת למשרד
רוברט גרייזינגר, יליד 1906, חווה במו עיניו את כל האירועים והתהליכים שהובילו ממלחמת העולם הראשונה, סילוק הקיסר הגרמני והקמת הרפובליקה של ויימאר, עד להשתלטות המפלגה הנאצית וכינון הרייך השלישי בראשותו של היטלר וחבר הרוצחים שעמו. גרייזינגר סיים את לימודי המשפטים ב־1933, שנת עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. למזלו ובזכות קשרים משפחתיים הצליח התלמיד הבינוני ממשפחה בורגנית בשטוטגרט להגשים את שאיפותיו הצנועות ולזכות במשרה יציבה עם משכורת בטוחה כעורך דין במנהל הציבורי באזור מגוריו. המשרה המשפטית־פקידותית שלו הייתה חלק מארגון האס־אס, ובהזדמנויות חגיגיות, בטקסים ובאירועים, הוא לבש מדים, חבש כובע מצחייה והיה מעוטר בסימני דרגה ובסמלי־תפקיד של האס־אס. במרתף הבניין שבו שכן משרדו היו תאי מעצר וחדרי עינויים, ולא פעם היה אפשר לשמוע מהם את זעקות המעונים.
במקביל לעבודתו המשרדית־משפטית נשא גרייזינגר אישה וגידל את בנה מנישואים קודמים. לזוג נולדו גם שתי בנות, יוטה וברברה, שאותן נפגוש פעמים רבות לאורך הספר. ככל שעלה בדרגות המִנהל, עבודתו של גרייזינגר "כיסתה את כל תחומי העיסוק של הגסטפו": הוא שלח בלשים עם הוראות לעצור את אויבי המשטר, קומוניסטים וסוציאל־דמוקרטים, ומאוחר יותר יהודים, הומואים, בונים חופשיים וצוענים. "הוא אומנם לא לקח חלק בהיבטים האכזריים ביותר של עבודת הגסטפו, כמו לכידתם של העצורים וחקירתם, (אבל) היה אחראי לצעדים שביצעו הסוכנים בשטח… ומן הסתם היה מודע למה שקורה לאלפי הגברים והנשים בתאי העינויים מתחתיו, בעודו מקליד לו בשולחנו".
ב־1941 ניתנה לגרייזינגר אתנחתא מן העבודה המשרדית והוא גויס לצבא. היחידה שלו הגיעה תחילה לפולין, לעיר לובלין, שבגטו הגדול שלה נדחסו יהודים בתנאים נוראים. גרייזינגר, כצפוי, לא התרשם. הוא היה ספוג במושגים הנאציים על היהודים כנושאי מחלות, מנוונים, שורצי טפילים ומוצצי דם. מראה היהודים מזי הרעב והחולים בגטו תאם בדיוק את המושגים הללו.
משם הם המשיכו לתוך אוקראינה, ללחימה מול הכוחות הסובייטים. הצבא הגרמני רצח אזרחים וטבח בשבויי מלחמה סובייטים שנכנעו. "חיילים מיחידתו של גרייזינגר החליטו לנקום את רציחתו של קצין גרמני ברובע היהודי של רובנו: הם לכדו 150 יהודים, ירו בהם ושרפו את בתיהם. הם ניסו להרוג יותר, עד שהוראות מלמעלה בלמו אותם". הם השפילו והתעללו ביהודים בדרכים שונות, וככל שהקו הדק בין לחימה להשמדת יהודים הלך והיטשטש – המעורבות שלהם בהשמדה גברה, והם סייעו ליחידות החיסול לעצור יהודים ולהוציאם להורג בבורות הירי.
למזלו של גרייזינגר, פציעה ברגלו הביאה לשחרורו מהצבא, ולאחר זמן מה, כשהבריא, הוא זכה במשרה נחשקת בפראג הכבושה, בירת הפרוטֶקטורָט של בוהֵמיָה ומורַביָה. תפקידו כלל סגירה או הלאמה של עסקים ומפעלים צ'כיים בפרוטקטורט והפיכתם לשלוחות של כלכלת המלחמה הנאצית, ובעיקר תפיסה ושליחה של עשרות אלפי פועלים צ'כים לגרמניה כעובדי כפייה בסלילת כבישים, בניית ביצורים וייצור נשק במפעלי התעשייה הצבאית הגרמנית.
כשהגיע לפראג רוב היהודים כבר נעלמו מרחובותיה של צ'כיה, אבל כמפקח על ייצור המלט והלבֵנים הוא שלט בגורלם של הפועלים היהודיים שעבדו בכפייה במפעלים המולאמים ובמחנות עבודה. כל השׂמָה או העברה של פועל נזקקה לחתימתו של גרייזינגר, וברוב המקרים החתימה שלו גזרה דין מוות על אותו פועל. מתוך כ־100,000 יהודים שחיו בצ'כיה ושגורשו לעבודות כפייה, למחנות עבודה והשמדה ולגטאות – נותרו ב־1944 רק 6,795 נפש. עורך הדין גרייזינגר, לעומת זאת, זכה בשבחים על עבודתו המקצועית וב"עיטור צלב המצוינות" על שירותו.
ב־4 במאי 1945, חמישה ימים לפני סיום המלחמה, שוחררה פראג. משפחת גרייזינגר, האישה גיזלה ושלושת הילדים, עזבו את פראג כבר בראשית אפריל, בדרכם העקלקלה אל נסיכות ליכטנשטיין – שם חיו הוריה. גרייזינגר נשאר על משמרתו בפראג ונתפס כנראה על ידי הצ'כים, שפתחו בימים האחרונים של המלחמה בהתקוממות כדי לחבור אל הצבא האמריקני שכיתר את העיר. גופתו נקברה בקבר המוני של גרמנים בבית קברות בפראג.
סליחה, הבנה וחמלה
כאן נכנסת לסיפור הכורסה מכותרת הספר. ב־2011, בסיומה של סעודת ערב עם קבוצת חברים בפירנצה, קיים המחבר שיחת טלפון עם אישה זרה באמסטרדם, אימה של אחת האורחות בסעודה. האם, יאנה, סיפרה סיפור מוזר על הכורסה הישנה שלה, שניסתה למסור לתיקון אצל רפד בהולנד. יאנה, צ'כית במוצאה, הגיעה לאמסטרדם עם משפחתה הצעירה ב־1960. את הכורסה קנתה בחנות רהיטים משומשים בצ'כיה והביאה אותה עמה כשהיגרה להולנד. כשהביאה את הרהיט לרפד הוא פתח את הריפוד הישן והבלוי, ולהפתעתו גילה מתחת לריפוד מחבוא של מסמכים אישיים ישנים, מכתבים, דרכון ועוד, שכולם מוחתמים בחותמת צלב הקרס וכולם על שמו של מישהו בשם גרייזינגר. הרפד סירב לטפל בכורסה ואמר ש"הוא לא עובד בשביל נאצים או בני משפחתם". אבל עבור ההיסטוריון דניאל לי, גילוי המסמכים החבויים לאחר כ־60 שנים עורר את סקרנותו המקצועית והתניע את החקירה ואת כתיבת הספר. מכאן מובן ש"בֵּירור העובדות אודות עורך הדין גרייזינגר" הוא הנושא הראשון והמרכזי של הספר.
מיעוט המסמכים ששרדו – לא רק במחבוא הכורסה אלא גם בארכיונים שבהם נבר לי – ועמימות העדויות והמידע שהצליח לאסוף, מקשים על הגדרה מדויקת של מהות וחומרת פשעיו של גרייזינגר. אולם לא משנה באיזו קטגוריה ממיינים אותו –בקטגוריית "הנאצים האמיתיים" או "הגרמנים הרגילים" – אין ספק שההשתייכות הפורמלית שלו לאס־אס, ותפקידו כאיש מִנהל ששלח אנשים למוות ביודעין ובמחי חתימתו על נייר, משייכים את גרייזינגר לאותו המון עצום של גרמנים־נאצים חדורי מוטיבציה ושאפתנים, נגועים באנטישמיות ובדעות קדומות גזעניות אחרות, שאפשרו ואף גרמו לזוועות ולהשמדה. לא רק של יהודים אלא גם של "גזעים נחותים" אחרים, דוגמת הסלבים והצוענים.
הנושא השני בספר הוא הסיפור על אודות הסיפור: תיאור העבודה ההיסטוריונית־מקצועית והליכי החשיפה של המידע, ובעיקר הקשרים שנוצרו בעקבות זאת עם צאצאיו של גרייזינגר ובייחוד עם בנותיו. וזה מחזיר אותנו אל התחושות הלא נוחות שגרם לי שמו של הספר. השם הקליל מעיד על משהו עמוק יותר שמאחורי הדברים. דניאל לי אינו מסתיר או מעוות את העובדות חלילה. התיאור ההיסטורי שלו נכון ותואם את המציאות, ואין להאשים אותו בכך שהמידע אינו מלא והממצאים מעורפלים. אבל סגנון הכתיבה האובייקטיבי שלו משקף משהו מדאיג. וכך גם האמפתיה לדמויות שעמן נפגש ואותן ראיין – כולל בנותיו של רייזינגר, העומד בספר למשפט ההיסטוריה.
סגנון כזה מעיד בעיניי על ריחוק רגשי. לא ניכרים בכתיבה כאב וזעם על המנהיגה הקומוניסטית הצעירה שעונתה והוצאה להורג, על סטודנטים מתנגדי הנאצים שראשם נערף, או על 150 היהודים שנורו למוות ועיירה שלמה שנהרסה כנקמה על הרג שני חיילים גרמנים. מה שמחליף את הזעם והכאב על הפושעים והקורבנות הן פרספקטיבות ניאו־ליברליות בנות ימינו של סליחה, הבנה וחמלה כלפי שתי בנותיו של איש האס־אס גרייזינגר. אלה שבגלל חריצותו הנאצית ושאפתנותו הקרייריסטית איבדו, מסכנות, את אביהן והפכו ליתומות מתוסבכות עם בעיות זהות.
המחבר מגנה באופן ברור את תרבות השכחה וההשכחה הגרמנית הכללית. אבל כשזה מגיע לאנשים כפרטים, הופך ספרו כמעט לסיפור משפחתי על נאצי אחד שנעלם והבעיות המשפחתיות שהותיר אחריו. "במהלך ריאיונותיי עם יוטה וברברה… פניתי אליהן כזר גמור, עשרות שנים אחרי מות אביהן… והן היו נחמדות, מסבירות פנים ונכונות לשוחח. כשהצלחתי לראות בהן בני אדם בזכות עצמן, חיבבתי אותן… הן היו צמאות לכל פרט שיכולתי לספק שיעזור להן לצייר תמונה של האב שבקושי הכירו או זכרו".
אומנם המחבר ממהר לציין כי "כהיסטוריון יהודי של מלחמת העולם השנייה, שאסונותיה וזוועותיה צילקו את משפחתי עמוקות, התעוררו בי תחושות סותרות ולא פשוטות", אבל מקדיש חלקים ניכרים ומייחס משקל רב ומשמעותי בספר ליחס החיבה שפיתח כלפי צאצאיו של הפושע הנאצי. הצירוף הזה של דיווח אובייקטיבי, לפעמים עמום ומעורפל, על הפשעים והקורבנות מצד אחד, והחום האנושי והאמפתיה לבנותיו של הקצין הנאצי מצד אחר, פוגע בעיניי בהשגת מטרתו של הספר – עשיית צדק לקורבנות. או שמא עשיית צדק מחייבת היסטוריון יהודי, בן לעם הקורבנות, גם לחבוש את פצעי העבר של צאצאי הרוצחים, שבנסיבות הזמן נגרם להם סבל, אף שאינם שותפים לאשמה?
