החיים שלנו תותים? תחשבו שוב

לאחרונה המדור שם לב לבעיה מטרידה במסדרונות של מקור ראשון: אין כאן מספיק סבל. במטרה לתקן, אספנו את השמנה וסולתה של אנשי המערכת לצורך אחת החוויות המכאיבות ביותר בעולם הדיגיטלי: לנסות לעבור את השלב השני של משחק הרטרו הסדיסטי מ־2017 "קאפהד", ללא הכנה מוקדמת מלבד הסבר זריז של הוראות ההפעלה וכללי המשחק.

האתגר: השחקנים־בעל־כורחם יתמודדו מול תות כחלחל ואגרסיבי שמנסה למעוך אותם בשלושה שלבים: תחילה כשהוא עוד תות קטן, ואז כתות ענק, ולבסוף כמצבה נקמנית. לשם כך הם יצטרכו לרוץ, לקפוץ ולחמוק בזריזות ובתזמון הנכון.

הכללים: השלב מופעל על "קל". כל שחקן מקבל ארבעה "חיים" לכל ניסיון וארבעה ניסיונות בסך הכול. בניסיון השלישי, המדור נכנס לתפקיד המאמן ונותן כמה טיפים למעבר בטוח.

נו, זה כמו סופר מריו

מוטי טל // מעצב גרפי

ניסיון עבר: "בעיקר גיימבוי, לא הרבה מעבר לזה"

מוטי הוא הראשון שנכנס למשרד שהולאם לצורך ניסויים בבני אדם. בשלב הלימוד ניכר שיש לו ניסיון קודם במשחקים, אם כי הוא מיד מתלונן: "יש יותר מדי מקשים". לאחר שניווט את הדמות המצוירת שלו למקום הנכון על מפת המשחק הוא נכנס לשלב שלנו. המשחק מתריע שעומדים להתחיל, מוזיקת הג'אז המקורית שהולחנה במיוחד מתחילה להתנגן, והנה זה בא.

"נו, זה כמו בסופר מריו", מכריז המעצב והדמות שלו מתחילה לקפץ על המסך… ומיד הוא נפסל, ומשתיק בלחץ מסוים את הדמות המצחקקת. אבל הביצועים שלו טובים באופן מפתיע. על הניסיון הראשון הוא מתחמק מספיק ויורה מספיק כדי להצליח להגיע לחלק השני של השלב, כשהתות הקטנטן פתאום הופך לתות ענק ועצבני. "אולי זה קל מדי", חשב המדור לרגע. אלא שאז מוטי נפסל.

"מתישהו הוא מתפוצץ כאילו?" תוהה מוטי כשהוא מנסה שוב, הפעם עם אסטרטגיה חדשה שנכשלת מיד. מכאן העסקים רק מידרדרים. "היה לי מזל של מתחילים, ובזה זה נגמר", הוא מסכם רגע לפני שהוא יוצא מהחדר.

אני לוחצת והוא מתאבד לי!

רינה נקונצ'ני // קוסמת תמונות

ניסיון עבר: "אני מרגישה מוגבלת עם כל דבר שמצריך יותר משני מקשים"

רינה סופחה בכפייה. רגע אחד היא יושבת בשלווה במקומה ומטפלת בתמונות בפוטושופ, וברגע הבא היא מוצבת מול מחשב הדין.

היא סיפרה שהיא מתמחה בטטריס ובפריסל, ולא שיקרה. קושי מסוים ניכר כבר בשלב האימון. קושי שכלל לא נבע מחוסר הבנה אלא מהעובדה שהיא לא רגילה למשחקים כאלה. זה משהו שהמורגלים לגיימינג מתקשים להבין. מיומנות המשחק קשורה במידה רבה לאינסטינקטים שמושחזים במשך שנים.

עם המחשבה הזו התחלנו לעבוד. "אני לוחצת והוא מתאבד לי!" מכריזה רינה בעקבות עצה ידידותית מהמדור. למרות הנטייה האובדנית של קאפהד, היא דווקא מפעילה אותו יפה בפעם הראשונה, אבל הניסיון מסתיים במהירות. הניסיון השני מראה הבטחה, אך נגדע בדמי ימיו. השלישי מסתיים רגע אחרי שהתחיל. הפעם הרביעית מעידה שוב על עקומת לימוד, אבל גם כאן לא הגענו לחלק השני. רינה מסרבת בנימוס לעינוי נוסף ושבה למקומה, לטטריס ולסוליטייר.

נזכרתי למה אני לא משחק יותר

יאיר קראוס // כתב בריאות

ניסיון עבר: "המשחק שדורסים בו למוות אנשים. GTA! מה זה אומר עליי?"

קראוס מתפרץ אל החדר ללא הזמנה. הוא שוחה במהומות, ממהר לגבול הצפון בפיצוץ הראשון, למה שמשחק קטן יאיים עליו? הוא בטוח בעצמו, והמדור מתחיל לפתח ציפיות. צליחת שלב ההסברים במהירות בזק (למרות קריאת "נו, זה מציק!") רק תורמת לתחושה שמצאנו פה את הסוס המנצח.

שערי גיהינום נפתחים ותות כחול מקפץ מתוכם. הניסיון הראשון נגמר מהר מהצפוי, אולי הודות לביטחון המופרז של כתב אשר שש אלי קרב. הניסיון השני מתחיל מיד, ומגרונו של קראוס בוקע צחוק מרושע שמתאים הרבה יותר לנבל מאשר לגיבור – "הבנתי איך לנצח!" אבל הוא לא הבין. לפחות לא הפעם.

בניסיון השלישי עולים סימני תסכול. "זה דפוק", הוא אומר כשהבוס המרושע מוסיף לו פסילה. אבל שוב מבצבץ הפוטנציאל, רגע לפני כישלון. בניסיון הרביעי הוא מגיע לחלק השני אבל אפשר לראות שהסוס נגמר מזמן. "נזכרתי למה אני לא משחק במחשב יותר", הוא ממלמל. ומפסיד. ואז, רגע תקדימי: בזמן שהצוות הטכני של המדור מנסה ללוות אותו אל מחוץ לחדר, הוא עושה מעשה וויל סמית', נותן לנו כאפה ומתחיל ניסיון חמישי. ושוב נכשל.

"משחק מטופש", הוא מצהיר בבוז, ויוצא אל ההמון שבחוץ אבל וחפוי ראש.

אני מבין שהיו פה טירונים לפניי

רועי קדם // מעצב גרפי

ניסיון עבר: "המשחקים של 'וואלה! כיף'"

כבר בהתחלה ניכרה התלהבות והבנה בסיסית עם משחקים. "הגרפיקה מעולה", הוא אומר בצדק, בעדות מובהקת לשורשיו העיצוביים. במהרה גם מוכחת יכולת משחקית. "אני מבין שהיו פה טירונים לפניי", מתהלל המעצב ומיד נכשל בשלב מתקדם של ההתלמדות. אבל לא נורא, הוא מתקדם בקצב טוב, עד כדי חוסר סבלנות – "אני מתחיל לשחק מתישהו?!"

ואכן מתחילים. אחרי פתיחה מבטיחה בניסיון הראשון, הוא מועד פעם אחת ואז, בהכרזת "לא איפסל פה עכשיו!" נופל בצרה שתהיה מוכרת לכל שחקן פוקר ובעל קורא בשבת: עושה עוד ועוד טעויות כי הוא חושב יותר מדי. נפסל.

הפעם השנייה מלווה בנואשות מסוימת, "זה לא יפה", הוא מסביר לתות רגע לפני שהוא נפסל. אם כי רואים את הפוטנציאל מבצבץ שם במהלכים הקטנים. בניסיון השלישי המדור נותן קצת קואוצ'ינג, ורועי מגיע לחלק השני של השלב! אבל הוא נפסל מיד. "אתה לא צריך לזוז הרבה, זה הסוד", הוא אומר, בצדק. ניסיון אחרון.

זה נראה מבטיח. הוא מחליק בקלות. מגיע החלק השני, מתקדמים. ואז חוזרות הטעויות. מעידה קטנה פה, קפיצה לא במקום שם, וכעבור שניות, מסך המוות הסופי מפציע. כמאמר הרבנית: ת'נק יו, נקסט.

*צעקות*

אביגיל זית // סגנית עורכת מוצש

ניסיון עבר: "יש לי בילדות כמה מאות או אלפי שעות משחקי מחשב, אבל לפני 15 שנה"

המאמץ לשכנע את אביגיל לנסות את מזלה הזכיר את הסצנה הקלישאתית בסרטי אקשן מפעם, כשבאים לגיבור שפרש מעיסוק בהרג ומבקשים ממנו לצאת לעוד משימה אחת אחרונה, כדי להציל את העולם. "אתם לא מבינים? אני פרשתי! נשבעתי לא להשתמש במקלדת שוב!" אביגיל כאילו צעקה כשנציגי המדור ניגשו אליה. אבל בסוף הגיבור קם.

"אני לא כזה טובה בזה, הא?" היא פותחת בשלב ההתלמדות ובכל זאת מצליחה מהר. היא מובלת לשלב הנבחר, וכמו הווטרן המצולק שנשלף בחזרה לעולם שהוא חשב שכבר נשאר מאחור, היא מזועזעת ממה שהיא רואה. "אומייגאד, אוקיי, זו מפלצת די אלימה". הכאב ניכר בקולה. למרות זאת, הפתעה: היא יורה בתות במקצועיות ומעפילה לחלק השני כבר בניסיון הראשון. ואז מתה.

בניסיון שני, הזעזוע קצת שונה: היא מבינה שהיא צריכה להתחיל מההתחלה. הרגעים הראשונים הולכים טוב, אלא שאז הקסם נשבר כשאחת מהצופים שמביטים מבעד לזכוכית של החדר מחליטה להתפרץ פנימה, כמו אוהדת שרצה למגרש בגמר המונדיאל (עם שמות: עטרה גרמן). היא מגורשת מהחדר.

למרות ההפרעה, ועם הרבה התלהבות, אביגיל מגיעה לחלק השני. "אמאל'ה, הוא ענק!" היא צורחת. ומפסידה. לשאלת המדור, היא חושפת שניסיון הילדות שלה בגיימינג נרחב בהרבה ממה שחשבנו. היא זועמת על עין הרע. בניסיון השלישי שוב היא מגיעה לחלק השני (בתוספת צעקות) אבל מפסידה די מהר.

הניסיון הרביעי מושלם: היא מגיעה לשלב השני בלי לעשות טעות ומתקדמת גם שם, רק עם מעידה פה ומעידה שם. ואז, רגע לפני השלב האחרון והקצר ביותר, התות המרושע שוב מצליח לבצע את זממו, והמשחק נגמר. המדור תוהה האם הצעקות הזיקו לשמיעה שלו.

"כנראה הייתה תמורה למאות שעות המשחקים", מסכמת אביגיל, שמחה למרות הסוף המר. "אספר לאמא שלי".