רפאל אזולאי, סופר יליד מרוקו, אינו זוכה להערכה מספקת של קהל הקוראים, ואת ספרו החדש, "ספר אהבותי", הוא מחליט לפרסם תחת הפסבדונים אורי זיו. הפעם הוא זוכה להצלחה כבירה – מועמדות לפרס ספיר, תרגומים לשפות זרות ושאר מנעמי החיים השמורים לסלבריטאי הספרות. ברומן שלו, אזולאי־זיו מגולל את סיפור התחקותו אחר ניצול שואה אלמוני, שכל מה שידוע עליו הוא המספר שלו, 98104, אך לא ידוע בוודאות האם הוא בחיים. למסע החיפוש של אזולאי־זיו מצטרפים גם קוראים, ובעיקר קוראות, המנסים לסייע לסופר באיתורו של הניצול. עם הזמן מתעוררת השאלה האם האיש הזה בכלל קיים או שהוא נרקח מדמיונו של זיו, שבעצמו אינו קיים.
רפאל אזולאי־אורי זיו כתב את הרומן "ספר אהבותי", ואילו גבריאל בן־שמחון כתב את "כל אהבותי" – רומן בתוך רומן, המספר על אורי זיו וספרו וכן על קורותיו של אזולאי עצמו, ילדותו בעיירה ספרו במרוקו וחייו לאחר שעלה ארצה. בן־שמחון חוזר ב"כל אהבותי" לתמות המרכזיות בספריו האחרונים: העיירה ספרו והעלייה ארצה ממרוקו, ההתאקלמות בארץ, אהבתו לקולנוע, אהבת נשים, אבל הפעם מתווסף מוטיב חדש – השואה, שמוסיפה נדבך חשוב ליצירה.
הרומן של בן־שמחון מבוסס על משחק של זהויות מתחלפות, שבו המחבר, הסופר האמיתי, מתעתע בשני הסופרים הבדויים, אזולאי וזיו גם יחד. בן־שמחון מתעתע לא רק בהם אלא גם בקוראים, ומבחינה מסוימת אולי גם בו עצמו, מכיוון שמרוב חילופי זהויות, לעיתים הוא שוכח מי הוא מי והעלילה בורחת מעת לעת מציריה המרכזיים.
יד מספר 98104
בשונה מהסרט הידוע על זהויות מתחלפות, "שני קוני למל", שבו מייק בורשטיין שר "אומרים כי אני אינני אני, על כן אני נבהל/ כי אם אני אינני אני/ אז מי אני בכלל…", ברומן של בן־שמחון יש הרבה יותר משני קוני למל. בתחילה נדמה שיש שלושה או ארבעה, אך לאחר מכן צצים קונילמלים נוספים כמו פטריות אחרי הגשם. המשחק הזה הוא לעיתים מסתורי, לעיתים משעשע ולעיתים עצוב.
כשאומרים לפסבדונים זיו שהוא אזולאי – הוא מתכחש; כשאומרים לאזולאי שהוא זיו – הוא מכחיש. "אני שניהם", הוא משלים לבסוף עם זהותו הכפולה. המשחק הופך למורכב אף יותר, כשאומרים לשניהם שהם אסיר מספר 98104. שניהם טוענים שזה לא הם, אבל הדבר לא עוזר להם במיוחד. איש כבר אינו מאמין להם. רגע האמת של אזולאי מגיע כאשר זיו מתבשר שהוא זוכה בפרס ספיר ועליו להיחשף, אבל אזולאי מסרב לעשות זאת מתוך רצון לשמור על זהותו האמיתית, בזמן שאולי כבר אינו יודע בעצמו מהי זהותו האמיתית. המו"ל של זיו־אזולאי מנסה, כדרכם של מו"לים חמדנים, לנצל את המומנטום ולעשות קופה, ובאחת הסצנות המשעשעות בספר, הוא מציע לאזולאי לחשוף את זהותו ולטעון שהוא 98104. "אבל אני לא הוא", מבהיר אזולאי למו"ל, אך זה מתעקש: "אתה כן! אתה צריך לזרום, אסור לך להפריע, אתה הוא 98104…".
הספר בתוך ספר בתוך ספר והדמות בתוך דמות בתוך דמות יוצרים בלבול. אנסה בכל זאת לעשות מעט סדר: כשאביו של רפאל אזולאי שומע את יללות התנים בארץ ישראל, הוא אומר לבנו שאלה הם קולות הנשמות של "אחינו מאשכנז" שנספו בשואה. האב מחנך את בנו לגלות אמפתיה לנושא השואה, והבן אכן מפנים את המסר. כעבור שנים רבות, כאשר יפגוש בקו האוטובוס 25 בתל־אביב ניצול שואה שעל זרועו חקוק המספר 98104, הוא ינסה להתחקות אחריו וכה יזדהה עם דמותו, עד שיעבור בהדרגה מטמורפוזה וייכנס לעורו. או שמא להפך – ניצול מס' 98104 נכנס לעורו שלו.
לאחר המפגש באוטובוס, אזולאי מנסה לחפש את האיש שמאחורי המספר, אך אינו מצליח לאתרו. הוא פונה גם ליד ושם, אך שם טוענים שלפי הרישומים שבידיהם, בעל המספר הזה נספה בשואה בחודש מרץ 1943. אזולאי מתקומם ושואל: כיצד הוא נספה אם ראיתי אותו חי? בתגובה רומזים לו שהוא רוקח הכול מדמיונו. את הרומן מלווה השאלה האם אזולאי ראה את רוחו של אדם מת, או שמא רקח הכול מדמיונו. אזולאי אף נבדק אצל נוירולוג כדי להיווכח האם הוא סובל משכחה.
הכפילים מתרבים
הסיפור הופך מורכב אף יותר כאשר אזולאי יפגוש בהמשך, ברכבת ובבית הקולנוע, ניצולי שואה אחרים שעל זרועם חקוק אותו המספר – 98104. הוא תמה כיצד הדבר בכלל אפשרי, שכן כידוע הנאצים העניקו לכל אסיר רק מספר אחד. האם דמיונו שוב מתעתע בו, או שמא מדובר במתחזים או בכפילים של 98104? ואם לא די בכך, בוקר אחד אזולאי עצמו מתעורר ומוצא שהמספר הזה חקוק גם על זרועו, בדיוק כפי שמתואר ברומן של אורי זיו, וכך בדיה ומציאות מתערבבים כביכול בתוך מה שאמור להיות בדיה המתחפשת למציאות.
אזולאי נשאל כיצד יהודי יליד מרוקו יכול להיות ניצול אושוויץ, הרי יהודי מרוקו לא נשלחו לשם, אבל ברומן של בן־שמחון הכול אפשרי. אזולאי־זיו הוא ההוכחה לכך שהבלתי אפשרי הוא אפשרי. בן־שמחון מנסה כמדומה לומר לנו שהשואה היא לא רק סיפורם של יהודי אירופה הנספים, אלא טרגדיה כלל־יהודית.
העלילה הופכת לאבסורדית־סוריאליסטית אף יותר, כשאזולאי יוצא למסע לאושוויץ בניסיון לגלות מיהו 98014 האמיתי מבין כל הדמויות שפגש עם המספר הזה חקוק על זרועם. ואולי אין בכלל 98104 אמיתי. כמו ביד ושם כך גם במוזיאון באושוויץ טוענים שהאיש נספה, אולם בהמשך אזולאי מגלה את שמו של האיש שעומד מאחורי המספר, ושאותו הוא ראה בחיים אף שנספה – מוריק שווארצברוט. אזולאי נוסע לארה"ב, שם נאמר לו שראו אותו בחיים, אותו או אדם אחר הנושא את אותו המספר, וכך הכפילים מתרבים כמו אמבות. משם אזולאי טס למרוקו, לעיירה ספרו, שם הוא מתחבר מחדש לשורשיו ולזיכרונות מילדותו, המתוארים כמו סרט של פליני, במיוחד הסצנה המקסימה על העפיפון שעף אחרי המשפחה לירושלים. "איפה מצאת אותו?" שואל הילד בהתרגשות את אביו בשעה שהוא מחזיר לו את העפיפון האבוד. "הוא מצא אותנו!… לקח לו קצת זמן אבל הגיע ליום ההולדת שלך", משיב לו אביו. דבר דומה יתרחש למעשה גם בקשר ל־98104.
העפיפון טס אחרי המשפחה לירושלים, ואילו 98104 טס בעקבות אזולאי למרוקו, עד שכבר לא ברור בעצם מי מחפש את מי – אזולאי את 98104, או שמא 98104 את אזולאי. ואולי שניהם מחפשים את זיו, המחפש במקביל אותם, וגם לא ברור מי ימצא לבסוף את מי, אם בכלל. כך או כך, אזולאי פוגש בדרכים אנשים שפגשו את 98104, וגם הם מנסים לשכנע אותו, כמו בישראל, ש־98104 הוא למעשה הוא עצמו. "מסביב שמעתי לחישות: הוא דומה לו, בלי ספק דומה לו, שים לב למספר, אולי זה הוא?". במרוקו אף מאמינים ש־98104 הוא איש קדוש, ושהמספר החקוק על זרועו הוא מספר מזל, והציפייה להתגלותו של האיש היא כמעט משיחית. "התחלתי להבין שלצד אלה שראו באמת את שווארצברוט", חושב אזולאי, "גם אלה שרואים אותי עם המספר על הזרוע מדווחים שראו את שווארצברוט, ושבעצם כשאני רודף אחריו מעיר לעיר ומכפר לכפר, אני רודף אחרי עצמי כמו חתול שרודף אחרי זנבו".
כדי למנוע ספוילרים מיותרים לא אחשוף, כמובן, כיצד המלכוד הזהותי הזה נפתר, אם בכלל. במהלך הקריאה עולה מאליה השאלה עד כמה אזולאי־זיו הוא בעצם כפילו של בן־שמחון עצמו, והאם חד הם. בנקודות השקה ביוגרפיות לא מעטות התשובה היא בהחלט כן – אזולאי הוא יליד ספרו במרוקו, מרצה לקולנוע וסופר כמו בן־שמחון; אך בניגוד לאזולאי – שבחר לפרסם ספר בפסבדונים מכיוון שחש שאינו מוערך דיו – דומני שבן־שמחון עצמו, החתום על ספרים טובים כמו "נערה בחולצה כחולה" ואחרים, אינו צריך לחוש כך, וטוב שאת ספרו החדש פרסם בשמו האמיתי ולא בפסבדונים. "כל אהבותי" אולי אינו הטוב שבספריו, אך יש בו כמה רעיונות מעניינים מאוד, שהיו זקוקים למעט הידוק וליד עורך טובה יותר.
