"תומר ישעיהו עושה מוזיקה". ככה שמעתי עליו בפעם הראשונה. זה היה לפני חמש שנים, כשחבר אמר שהוא הולך להופעה שלו והמליץ לי להאזין. לא הכרתי את השם אבל הוא נשאר אצלי בראש, וכשפגשתי בשירים שלו כבר ידעתי למה לצפות: תומר ישעיהו עושה מוזיקה. מה זה אומר על זמר, ההגדרה הזאת? זהו, שזו לא בדיוק הגדרה. אבל ישעיהו קצת נמצא במקום הזה, של לעשות מוזיקה, ולא להפוך לאיזו דמות תרבותית, אושיה חברתית, אפילו לא להפוך למישהו מפורסם.
השם שלו אולי מוכר לכם, אבל לא הרבה יותר מזה. זאת למרות שהוא הוציא בחמש השנים האחרונות לא פחות משישה אלבומים, ושירים שלו נכנסו לפלייליסטים של כאן 88 ושל גלגלצ, והמוכר מביניהם, "זמן פריז", גם נבחר לשיר השנה של כאן 88 לשנת תשע"ח. המוזיקה של ישעיהו צנועה, לא מתיימרת, רגועה ונוגה. המזלזלים יקראו לה מוזיקת מרפסות, המקטלגים יכניסו אותו למשבצת הסינגר־סונגרייטר, הוא יעיד על עצמו אומר שהוא פועל של מוזיקה.
המיני אלבום החדש שלו "בורמה" הגיע אחרי סינגל משותף שלו ושל דיוויד ברוזה, "סוסים יפים". שיר יפהפה ומיוחד שמסתכל על ההפגנות בבלפור מזווית פואטית מאוד, עם דוק של רומנטיקה, ומתאר את תקופת הקורונה ואת המציאות הפוליטית המורכבת במבט אחר, פשוט במידה ומנותק מעט. את הכתיבה של ישעיהו אפשר להגדיר ככתיבה "מרחפת", כתיבה המסתכלת על החיים המעשיים, הדיגיטליים והיומיומיים עד שחיקה שלנו ורואה בהם את השכבה האחרת, הסוריאליסטית, שכבה שעטופה בענן ומאפשרת הירגעות זמנית מהמציאות, שלעיתים נראית קשוחה וקרה. ההסתכלות הזאת, הרגועה עד מנומנמת, גם נותנת לשירים ולמוזיקה שלו באופן כללי סגנון איטי שיכול להיות מרדים במובן מסוים, השירים לא תמיד תופסים את האוזן ודורשים הקשבה מושקעת כדי להיכנס יותר לסיפור שהוא מנסה לספר, וייתכן שזה מה שמקשה עליו להיכנס למיינסטרים הישראלי.
השירים נטולי פוזה או מטרה, הם מתמשכים להם לאיטם ויוצרים אווירה נוסטלגית מאוד שמתעצמת ככל ששומעים יותר שירים, עד שלפעמים הכול נדמה כמו שיר אחד ארוך וממסטל. אבל במיני־אלבום החדש בחר ישעיהו לא להכניס את השיר הזה, שלא נכלל באף אלבום שלו. הוא התמקד בשישה שירים המתארים את הרחוב שבו הוא מתגורר, רחוב בורמה, כשם האלבום, שנמצא בשכונת קריית חיים שבתל־אביב. בשמיעה חוזרת של שירי האלבום מתחדדים ההבדלים בין השירים השונים, שמציגים מבטים שונים על החיים, על התנהלות של יומיום, על הרגלים של שגרה וגם על רגעים מיוחדים ויוצאי דופן.
בשיר הפותח "אני והיא", ובשיר השלישי, "גל מהים שלך" מוכיח שוב ישעיהו את היכולת שלו לכתוב שירי אהבה נוגעים במילים פשוטות עד מאוד, עם שורות כמו "אני והיא לבד של שתי עיניים", ו"גל מהים שלך ממהר לחוף / ליד שקיעה של שמש / יורדות דמעות אין סוף" כשכלי המיתר נותנים לשירים עוד ממד של קסם.
גם כשישעיהו פוזל לכיוון שירי המחאה ומשתמש בציניות קלה כמו ב"סוסים יפים", וגם ב"ראש העיר" הוא ממהר לחזור אל האנושי והפשוט, ולא יוצא באמירות או מטיח אשמה – "זה היה עניין של זמן אמרו מומחים בטלוויזיה / כשדבר כזה קורה קשה לסמוך על א־לוהים ועל הטבע / כנראה שאין ברירה צריך לסמוך על החיים".
האווריריות שנוכחת בדרך כלל בשירים שלו מצטמצמת בשירים שכתב יחד עם עמיר לב לשורות קצרות ותמציתיות מאוד שהופכות את השירים "בורמה" ו"סבא" לשירים קשים יותר ברמת הכתיבה, דבר שמתנגש מעט עם המוזיקה שנשארת קלה מאוד ודומה לסגנון החוזר שלו.
