בתוך הגל הגדול של ספרות הממוארים והסיפורת האוטוביוגרפית למיניה, אפשר להבחין בצֶבר מיוחד המתרגש עלינו לאחרונה. אלה הם ספרוני זיכרונות מסאיים של אנשי ספרות ילידי שנות השבעים, המקורבים במידה זו או אחרת לכתב העת "הו!". שלושתם – נכון לרגע זה הם שלושה – עוסקים בשירה ובפרט בתרגום שירה, נוטים אל השירה הספרותית עשירת הצליל ומלוטשת הצורה, ומקורבים גם לתפיסה הפרו־גלותית ושוחרת אירופה של כתב עת זה. בני מֵר פרסם את "המועדים" שלו בסדרת הספרים החדשה מבית "הו!", הנקראת "הָ־21" על שם המאה שלנו. הוא מצטרף בכך לחברת מערכת כתב העת סיון בסקין. ספריהם של בסקין ומר הם ספרי המקור היחידים שראו אור עד כה בסדרה זו.
חשק של עת־כנוס תקף אפוא את החבורה ואת לווייניה: בני החמישים (ובת הארבעים וקצת) מישירים מבט אל תקופתם המעצבת. אצל בסקין המבט מופנה לדורות הקודמים, לארץ הולדתה ליטא שהיא גם מעצמה ספרותית ועברית לשעבר, ולמשבר העלייה. והנה, הגירה הייתה גם לבן הארץ, בני מר. הגירה פנימית.
מר גדל במשפחה דתית בתל־אביב בשנות השבעים־שמונים, באווירה ובסביבה נוקשות מעט שאיכשהו מזכירות יותר את שנות החמישים. הוריו ניצלו מן השואה בילדותם, וגם דבר זה נתן אותותיו. ההגירה של בני מר הייתה החוצה משמירת המצוות, והלאה מן האתוס הדתי והלאומי. אך הוא גם היגר בנפשו אל מה שהוא מכנה "ארץ יידיש", ארץ על־טריטוריאלית, המאפשרת לטעמו חולין חי וחם. הוא היגר אל העבר. "אשריי, או אוי לי, שקיבלתי את מקל העבָר במרוץ השליחים של הדורות".
להגירות הללו נלוו עוד שינויים וגילויים עצמיים. לדידו של מר, תקופת הילדות והנעורים שתמה לפני יותר משלושה עשורים היא תקופתו המעצבת. לַהמשך הוא מניח. לפעמים השתיקה כמעט בוטה: כשהוא מזכיר למשל את רחוב סמוצ'ה בוורשה בלי לציין שלימים כתב עליו ספר שלם; וביתר הרחבה, כשנזכרים ענייני יידיש ופולין – והכותב מתאפק ואינו מזכיר את היותו מתרגם ועורך וביוגרף חשוב של שירת יידיש.
הספר, פרקי התבוננות ואנקדוטות עשויים בחן ובחוכמה, הוא עימות ופיוס עם העבר העזוב. לקורא הדתי, ששנה כמֵר אך לא פרש, מזומנת חוויה של התבוננות מבפנים ומבחוץ על עולמו שלו. התבוננות ביקורתית, לפעמים מאוד – אך מתוך איזו הזדהות של מי שמתבונן בעצמו־של־העבר; ויתרה מכך, של מי שהעבר היהודי הוא מוקד המשיכה שלו, ומתוך כך גם העבר היהודי־מסורתי שלו עצמו שהוא נטש.
"המועדים" נקרא כך בהתאם לשני מובני המילה. כמו בתקליט של מאיר אריאל "שירי חג ומועד ונופל". מועד א ומועד ב. מועד א: כל פרק בספר מתבונן במועד בלוח השנה, וקושר בו חוויות ותובנות: חנוכה שבביתו היה חג האשכנזיות וכאב הגולה; סוכות שהוא מזהה דווקא עם הניתוק העירוני, ולדעתו גם היהודי־דתי, מהטבע; יום העצמאות והוולגריות שבאכילת הבשר; יום כיפור של התעלות הנפש; עשרת ימי תשובה של בריחה מהישיבה הביתה ואטימות מצד ראשיה; שבועות של קשיי השינה. ומתוך כך, גם מועד במובן ב – הנער בֶּני הוא מן המועדים בדרכי החיים, נער שסטה מהדרך, נער רגיש במיוחד, בעל חרדה חברתית, נהיית לב נשית לפעמים, קשיי התרחקות מהבית, ובשלב מסוים גם חיבוטי אמונה. רגישותו ניכרת כיום במבט, בכושר האבחנה. לכן הלב יוצא אל הנער הזה, והומה, אם גם לעיתים באי־הסכמה, למקרא ספרו.
