ארבעה מבוגרים בני שישים פלוס עוזבים את האישה והילדים ויוצאים לטיול של שבועיים במזרח הרחוק. נשמע כמו התחלה של סיפור קצר או בדיחה ארוכה; אבל במקרה הזה מדובר בנקודת הפתיחה לדוקו־ריאליטי חדש של "רשת". "אף פעם לא מאוחר", שעלתה מוקדם יותר החודש בערוץ 13, ועוקבת אחרי המסע של ארבע דמויות צבעוניות בווייטנאם. הפורמט די פשוט – הם מפורסמים, הם מעניינים, ומייצגים, כל אחד בדרכו, את הדור הישן. המפגש שלהם עם פנינת התרמילאים אחרי צבא חייב להיות קומי, ועל כן שווה את התיעוד.
הדמויות שבחרו לזרום עם החוויה הם הקומיקאי והשחקן שלמה בראבא, מאמן הכדורסל פיני גרשון, הנוירולוג פרופ' רפי קרסו ומפקד חיל האוויר לשעבר, אלי בן־ אליהו. כל אחד מהם מייצג סוג של אגדה בתחומו: אגדת בידור, אגדת ספורט, אגדה בתחום הרפואה ואגדה צבאית. הסמליות הזו מעטרת כל אחד מהמשתתפים רק עד המטוס. משם, הם פשוט עצמם. בראבא, כצפוי, לא יכול לעצור את עצמו מלשאוב את תשומת הלב ולהפוך כל סיטואציה למטורללת. אבל גם בשלושת חבריו לטיול מתגלה לאט־לאט הטירוף השקט, כזה שחייב לקבל ביטוי במסע אינטנסיבי, הרחק מפרצופים מוכרים ולעיני המצלמות.
טרום הצפייה, יכולתי לצפות מראש שהומור יהיה מה שיחבר את הרביעייה הזו. בהנחה לא מושכלת שיערתי שייקח לכל אחד מהם זמן להיפתח, בעוד ההפקה תציב מולם אתגרים שיכריחו אותם להתגבש, ובהדרגה נראה איך הם הופכים לחברים, מגלים שאפשר להתמודד עם כל אתגר בכל גיל ושהכול בראש. הצפייה בפרקים ששודרו עד כה אישרה את כל ההנחות האלה, אבל באופן קצת שונה.
"אף פעם לא מאוחר" חורתת על דגלה, כבר משם התוכנית, את המסקנה שלה. מה שקורה לארבע הדמויות במסע נושא את הרעיון הזה, אבל רק כסאבטקסט. הם לא צריכים לצאת לטראקים ולאכול חלזונות כדי להגיד לעצמם "וואו, גילינו שבאמת אף פעם לא מאוחר". כבר מהחיבור ביניהם נוצר משהו שבבסיסו מכיל רוח צעירה. במילים אחרות: שימו ארבעה גברים ישראלים, מתורבתים ככל שיהיו, ברכבת לילה במזרח, ותקבלו בדיחות גסות תוך דקות. כבר בשלב מוקדם מאוד של המסע, הארבעה מבינים שהם הגיעו לכאן כדי להגיב באופן משעשע לאטרקציות שיש למזרח להציע, וזורמים עם הרעיון. מחקים אחד את השני, יורים בדיחות גסות בשרשרת, מרכלים על אנשים סביבם בעברית. גם קרסו ובן ־אליהו, שמתנהלים עם יותר פאסון מאשר גרשון ובראבא, נכנעים לאבסורדיות ולאקראיות של ההתרחשויות, ומרשים לעצמם להתפרץ בצחוק־בכי, כזה שלא מאפשר לנשום.
לא תמיד האווירה הזו עוברת חלק את המסך הקטן. בחלקים נכבדים מהצפייה מתעוררת תחושת אי נוחות – יש משהו מביך בלצפות באנשים משוחררי רסן, בכל גיל שהוא. בנקודות מסוימות נדמה שלארבעה היה מאוד מהנה יחד, אבל הצופה נשאר קצת כמו גלגל חמישי שלא מבין מה כל כך מצחיק.
בראבא לוכד את רוב זמן המסך (אפשר רק לדמיין כמה עבודת עריכה נעשתה אם גם אחרי קיצוצים הוא מככב ברוב הדקות), וההומור שלו תמיד היה משונה ואנרגטי. כשזה עובד לו, התוכנית נראית כמו הברקה; כשזה פחות עובד, חוויית הצפייה, בהתאם, מרגישה סתמית. ככל שהמסע מתקדם, והגיבורים מבינים טוב יותר לאן הגיעו ומה מצופה מהם, כך גם הצפייה הופכת למספקת יותר והזויה פחות. אבל אין ספק שהמסע הזה, הפורמט הזה, התוכנית הזו – הזויה בבסיסה. חובבי תוכניות טיולים בעולם עשויים להתחבר, אבל קהל היעד של התוכנית הוא ככל הנראה מי שמאמין שאף פעם לא מאוחר מדי לצפות בתוכניות ביזאריות בערוץ 13.
אף פעם לא מאוחר שני, 21:00, רשת 13
