הלינה בירנבאום הייתה רק בת 14 כשראתה את אמה בפעם האחרונה, על אדמת מיידאנק. היא עצמה שרדה את המלחמה, עלתה לארץ והקימה משפחה, אבל הלב, הלב תמיד רצה לאמא, ולכל מה שנשאר "שם" לנצח. בשנת 1986, כשמסך הברזל החל להתרומם, היה לה ברור שהיא חייבת לשוב לפולין, יהא המחיר אשר יהא. ילדיה חששו לגורלה, פחדו שלא תוכל לעמוד במעמסה הרגשית, שאולי בכלל לא תרצה לחזור הביתה. אפילו כעסו קצת, על ששוב היא בוחרת בעבר על פני ההווה. לא מצליחה להשתחרר ממנו גם אחרי כל כך הרבה שנים.
אותה נסיעה הולידה את השיר "אפר ואבק", ואיתו אלבום שלם שעוסק בטראומת המלחמה ההיא. יוצריו, יהודה פוליקר ויעקב גלעד (בנה של הלינה), לא תכננו להפוך לקול של דור שלם. הם אפילו לא ידעו שהוא בכלל קיים עד שקיבלו עוד ועוד תגובות מאנשים בני גילם, שסיפרו כי גדלו באותו בית בדיוק, עברו את אותן החוויות ושמעו את אותם המשפטים.
במובן מסוים "אפר ואבק", שיצא בשנת 1988, היה לבני הדור השני מה שמשפט אייכמן היה לבני הדור הראשון. תחושה שסוף־סוף יש מי שמבין מה עובר עליהם, שסוף־סוף מותר גם להם לדבר.
השואה הייתה מאורע כל כך קטסטרופלי, כל כך איום ונורא, שאדוות הטראומה שהיא יצרה לא נעצרו, לא יכלו להיעצר, רק במי שחווה אותה ממש על בשרו.
"אפר ואבק" מספר על דור פצוע שהיה חייב לתפקד כהורה להוריו ("קחי מעיל, יהיה לך קר"), לעמוד בציפיות בלתי אפשריות כדי להצדיק את עצם קיומו ("תגדל ותהיה גנרל") ועל המחיר הגבוה שנאלץ לשלם ("בגלל הזיכרונות, גם אנחנו קורבנות").
באופן מפתיע, הוא הפך להצלחה מסחררת מיומו הראשון ותוך חודש בלבד נמכר ביותר מ־20 אלף עותקים. גם מבחינה מוזיקלית הוא זכה להערכה רבה ונחשב לחתרני באופן שבו שילב סגנון יווני עם מוזיקת רוק.
"אפר ואבק" הוא אלבום כאב. אבל הוא מספר לא רק את כאב יוצריו, אלא גם את זה של הוריהם הניצולים. הוא כולל שיר שנכתב במקור בפולנית על ידי המשורר ולדיסלב שלנגל בגטו ורשה ("התחנה הקטנה טרבלינקה"), חושף את ההתמודדות הלא פשוטה עם החיים שאחרי השחרור ב"שיר אחרי הגשם" ו"פרחים ברוח", וכמובן בשיר הפוצע ביותר באלבום – "חלון לים התיכון". שיר אהבה יפהפה ומלא געגוע, שמספר על אדם שלא מפסיק לחכות לאהובתו, גם אחרי שהגיע לארץ חדשה ("יש פה מיטה מתקפלת אם נרצה שלושתנו לישון, את אני והילד, מול חלון משקיף לים התיכון") ומבוסס על חייו של ז'אקו פוליקר, שאיבד את אשתו ובנו באושוויץ.
כי גם כשמלחמה מסתיימת, העצב אף פעם לא נגמר. לפעמים, הוא רק מתחיל.
