רעוּת היא ישראלית לשעבר הנשואה לפילוסוף צרפתי מקושר ונהנתן. ז'אן־קלוד שמו. היא מתפרנסת מתרגום לעברית, אף שהזוג לא יתקשה לנהל את חיי העינוגים שלו אם תשב בטל. ז'אן־קלוד הטמיע ברעות את כל שעליה לדעת כדי לשרוד בקרם־דה־לה־קרם החברתי ואפילו להתמרפק בו. רזי גינוני הדיבור, רמזי שפת הגוף, גובהי האנפופים ומִשכָם, עפיצויות היין. אבל זה אף פעם לא יזרום לה. היא חווה זרות מתמדת. זו מיתרגמת לזרוּת מבעלה האהוב והאוהב: התנגשויות אי־הבנה בין הנאהבים רחוקי־המהוּת. כשרעות נתקלת בצרפתים פשוטים, או מהגרים, הזרות נעשית כפולה. וכשהיא בין איטלקים, בחופשה ושאר זוגות חכמנים־אכלנים: זרות כפולה ומכופלת.
יפֶה – יפֶה כמעט כמו איור העטיפה העדין – מתאר העורך בגב הספר את עיקר תוכנו וסגולותיו: תוכן וסגולות שיש בו, וגם כאלה שדומה שהתבלבלו לו עם ספרים אחרים. בייחוד פרט עלילה דרמטי ומרכזי, שקורה בגב הספר אבל לא בתוכו, אם כי אפשריוּתוֹ מבליחה לרגעים בדמיונה של רעות. הטעות הזאת, המכוונת אולי, יוצקת בקריאה את הדרמה החסרה מעט בספר: הקורא דרוּך, מנסה לשער איזה מהנימים המתוחים יקרע את המסכת, ומתוך כך חווה את הספר על קוצים – כחווֹת רֵעוּת את המציאוּת.
אז יש לנו איזה מתח ממומש למחצה שנמתח בספק־טעות. ויש לנו סיפור לא פתור על זוגיות מוצלחת שנידונה לכישלון בין נסיך אוכל צפרדעים לבין זו שכל־כך מסובכת על אף, ואולי משום, שהיא כבר לא ממש גרה בשינקין. ויש חיקויים מוגזמים, אך פרשנות מעניינת, של צורת הדיבור באצולת ארץ השוויון והאחווה. ויש עיסוק מתמיד ורב־סמליות, אך שוב מוגזם, בהנאות השתייה כמו גם בייסורי הפעולה ההפוכה. ויש אבחנות מסקרנות ולקחים טובים, כגון זה שמשמיעה גיבורת־אגב שהיא האנטי־תזה של רעות, יהודייה שעולה לארץ. "בכל מקום קשה", היא מסבירה לרעות המתפלאת. "מה שצריך לשאול זה איפה ועם מי רוצים לחיות כשקשה" (עמ' 125).
ומה אין, כמעט? דיון על ההיבט היהודי של הנישואים לאותו ערל. אין כמעט דבר על השפעות הישראליוּת של רעות, לבד מאמירות צפויות על החיים המתוחים בארץ, על מבטא וכדומה. ואף שהגיבורה מתרגמת במקצועה, משמע מודעת למילים, אין כמעט מימוש של הפוטנציאל הקסום שבפער בין הלשונות, העברית והצרפתית. ובעצם, עברית אין גם כשפת סיפור. שפת הסיפור היא עברית ספרותית־קלה, תקנית, אבל שרוטה בכל מיני עילגויות, תרגומיזמים ואנגליזמים. למשל: "דובַּר היה" (כלומר היה מדובר), "אף על פי שמצאה את הבחורה נחמדה", "להשפיע על מה מותר ומה אסור לו", "נלקחה ההחלטה". האם זה תרגיל שנועד לשוות ללשון הספר זרוּת, בהתאם לנושאו? הטעויות מסוימות מאוד, ובאות על רקע תקני ברובו, כך שאם זה תרגיל הוא נכשל.
"איפה שאני" הוא ספר מהנה בסך הכול, בשל הפנס שהוא מיטיב לכוון לדקויות חברתיות ולחוויית הנוכריוּת, אך יכול היה, וצריך היה, להיות יותר מכך.
