איך מדברים על זִקנה? איך מדברים על התופעה הבלתי נמנעת, הדחוקה אל השוליים התודעתיים של החברה? הפתרון הרווח הוא לא לדבר עליה. הרי למה להקדיש זמן למה שאפשר להתעלם ממנו. זוהר הנעורים כובש את המסך, זִקנה היא הצל הנעלם והמאיים שלו. בואו נוריד עוד קצת את גיל המתחרים בריאליטי הבא ונמשיך הלאה כאילו לעולם לא נזדקן.
"פני זקן", סדרת הרשת החדשה שיצרו תמר קיי ויאיר אגמון, באה לתת תשובה אחרת. בסדרה הם בוחרים לשים אנשים זקנים במרכז ומבקשים שנביט בהם מקרוב. ממש מקרוב. כל פרק נפתח בקלוז־אפ אינטימי על פניו של גיבור הפרק. כל המרואיינים בסדרה הם זקנים, מגיל שמונים עד מאה, ובכל זאת, הם לא נשאלים על מצב התרופות וקצבאות הזקנה שלהם. כמו היו אנשים רגילים, הם נשאלים על חלומות, תחביבים, אהבה ומשפחה, ומתגלים כולם כאנשים מעניינים, נמרצים מאוד בחלקם, ועם נקודות מבט מפתיעות על העולם.
קיי ואגמון מקפידים שלא להגדיר את המרואיינים שלהם על ידי העבר. האובדן אמנם נוכח מאוד אצל רובם, אבל הוא לא המרכז. הם אנשים העומדים בפני עצמם לפני שהם מתגלים כעולה החדש, ההורה השכול או ניצולת השואה, ולכן במרכז הסדרה נמצאים החיים היומיומיים. הדברים שגם האנשים "הרגילים", זאת אומרת, אנחנו, הצופים שגילם מתחת לגיל הזקנה, יכולים להזדהות איתם. היוצרים מתלווים איתם לקניות, להליכה, לספורט ולמפגש בבית קפה, ובאופן מודע בוחרים להתמקד בצד הקליל והחי שבכל אחד מהמרואיינים שלהם, ומכאן כוחה של הסדרה. לא עוד סדרת תעודה חשובה על מצבם הקשה של הזקנים בישראל. לא עוד הגדול והחשוב, אלא הקטן והבנאלי.
הסדרה מתעקשת להיות אנושית ופשוטה, ובתוך כך מתגלים הגיבורים שלה כאנשים מצחיקים, מודעים לעצמם, ובעיקר חשופים מאוד. "אתה מרגיש כמו הבנאדם שאתה פוגש במראה?" שואלת קיי את איזי, גיבור הפרק הראשון, והוא עונה, "בשום פנים ואופן לא". "גם אני לא", משיב לו אגמון, ברגע של מפגש נוגע ללב, שחוצה את גבולות הגיל. שהרי לא צריך להיות זקן כדי לא להרגיש בנוח מול המראה, אבל אולי צריך להיות כזה כדי להיות מסוגל להודות בכך בלי מבוכה מול המצלמה.
אבל למרות הקלילות והרוך, הזִקנה היא עדיין הגיבורה הראשית של הסדרה. גם אם לא עושים ממנה עניין, היא נוכחת בכל פריים. הדרמה נמצאת גם במה שלא נאמר. כשהסדרה עוקבת אחרי מדריך הטיולים, השחקנית, העיתונאי או חובבת השירה, צפה ועולה הדואליות הבלתי אפשרית שבין האנשים החולמים, היוצרים והפועלים שהם, ובין הידיעה הברורה של כל אחד מהם שהסוף קרוב מאוד, ושהחיים קצרים מאוד. הדואליות הזו טוענת כל מילה בכובד שקשה להכיל לפעמים, אבל גם בחוכמת חיים מפליאה, והיא מצליחה לייצר כמה רגעים אנושיים מרגשים עד דמעות.
לא כל הפרקים אחידים ברמתם, אבל גם פרקים פחות מהודקים מצליחים לייצר רגעים של מפגש כן שעיוורים להבדלי גיל ושפה. הצפייה משאירה את הצופה עם מחשבות רבות על הדברים שראוי להילחם לטובתם ועל אלה שכדאי לוותר עליהם. על גוף, תחביבים, משפחה, חברה וזמן פנוי.
כיאה לסדרת רשת, הפרקים קצרים ולכן מקיפים רק מעט מכל דמות, ובכל זאת הפרספקטיבה שמעניקה הסדרה כמעט דורשת מהצופה לקום ולהגשים את החלום הזה שהוא הבטיח לעצמו. לא לפני שהוא ירים טלפון לסבתא וישאל מה שלומה, ואיך היה לה היום במועדון. עושים שם חיים משוגעים, מתברר.
