נוף ירושלמי, אוכל ים–תיכוני ואווירה אירופית יוקרתית
יש לי חיבה יתרה לנוף, ודאי כזה שצופה על בירתנו, כך שמקום שמשדך בין אלכוהול לאוויר הרים כבר צובר אצלי נקודות. כמדי קיץ, הבר של מלון וולדרוף אסטוריה – "The Garden Terrace", פתח את שעריו, וזו אפשרות גם למי שאינם אורחי המקום לחוות קצת מהפרסטיז' של המלון ומהשירות המשובח: מלצר שער לכל בקשותינו, מציע שמיכות למקרה שקר לנו ומתעניין לשמוע מה חשבנו על כל מנה ומנה.
האווירה במקום חביבה אבל אם אתם מדמיינים רוף טופ בועט ומגניב – אז פחות. לצד זוגות צעירים בדייט רומנטי תמצאו פנסיונרים אמריקנים בחופשה ואנשי עסקים שביקשו לערוך פגישה במקום פחות מעונב.
התפריט מורכב מטאפאסים בסגנון ים־תיכוני, וניכרת השפעה ערבית על המטבח. אך לפני האוכל – לפה הגענו בשביל השתייה. הבר הפתוח מאפשר לצפות במיקסולוג רוקח, מערבב ומשקשק.
אני בחרתי ב"צ'אי ויסקי סאוור", שכן לאחרונה אני מוצאת את עצמי בגעגועים עזים להודו. הוא מבוסס על בורבון ומועשר בביטרים (תערובת צמחים ועשבי תיבול מושרים באלכוהול) שהעניקו לו עומק ומדגישים את התיבלון שכולל ציפורן, רוזמרין ופלח לימון (59 ₪). בהחלט משקה נחמד אם כי לא ניתן להגיד שהסעיר את עולמי. לעומתו – הבחירה של האלפא ב"ירושלים של זהב" הייתה כבר משהו אחר. מנה כזו בדיוק אנחנו מצפים לפגוש בבר שמכוון גבוה, ודאי בקוקטייל הדגל שלו – הוואנה קלאב 7 שנים, מייפל שנעשה במקום, אנגוסטורה ביטרס וקינמון מעושן יצרו חוויה מסחררת של טעמים ומעל הכל העפילה הגשה מהממת. פעמון זכוכית שכולא בתוכו עשן שריפה שנוצר לא על ידי חנקן נוזלי או שאר פירוטכניקות, אלא על ידי להבת אש של ממש. מר, חזק, רענן ועשבוני, ובהחלט לא קוקטייל שפוגשים כל יום (68 ₪).
בכלל, כל הקוקטיילים פה הם אלגנטיים, מונהגים ביד בוטחת ואפילו מתנשאת, שיודעת בדיוק מה היא עושה מבלי שום רצון להתחנף לקהל.
ומה לגבי האוכל? ובכן, תלוי איזו מנה. הבאו־באן ספייריבס – לחמנייה אוורירית מאודה ובתוכה בשר רך ברוטב הוייסן (65 ₪) הייתה נהדרת ולא רצינו שתיגמר; תפוח אדמה קריספי ברוטב איולי ועשבי תיבול (40 ₪) היה חביב אך סבל מחוסר מעוף; פרחי כרובית בטמפורה שלוו בקרם טחינה וסלסת עגבניות (43 ₪) היו מופלאים, עם טיגון מדויק שאינו מעיק וכרובית טריה ומוצקה (שהרי אין יותר מבאס מלתת ביס ולגלות כרובית מסמורטטת). דווקא המלצת המלצר – טורטייה שמעליה מונחים רצועות עוף בלימון כבוש, זיתי קלמטה וקונפי עגבניות, התגלתה כנפילה של הערב. החמצמצות הייתה מוגזמת ופעלה בעוכרי המנה ובאופן מפתיע מצאנו בצלחת לא מעט גרעיני לימון וגלעיני קלמטה (58 ₪).
שמחנו שאגף המתוקים פיצה על העניין עם הבסבוסה אהובתי – כי איך אפשר לסרב לסולת מנחמת וחמימה – שהייתה עשויה לעילא: רטובה ועסיסית וגם גדולה מאוד, עם דבש וקרם חלבה (מתוק, אולי מתוק מדי) ושברי פיסטוק (45 ₪). גם הטארט שוקולד הצטיין; טארט שוקולד פרווה היא אחת העוגות היותר מאתגרות ושוברות שיניים, במיוחד בבופה של מלונות, ואילו כאן היא הורכבה מבצק פריך מוצלח, גנאש שוקולד מריר, עדין ורך, ורוטב קרמל מלוח שהוסיף טוויסט נפלא (45 ₪). העובדה שעל הקינוחים אחראי שף קונדיטור ייעודי בהחלט הורגשה, לא עניין נפוץ בברים ובהחלט עוד אחד מיתרונות האכסניה.
פיצה מול הים עם הילדים היא סיום מושלם לבילוי בנמל
נמל תל־אביב הפך בשנים האחרונות אבן שואבת למשפחות. שיט קצר (ויקר) במימי הירקון, טיול סגווי עם מדריך או סתם בילוי חביב בגינת המשחקים המדוגמת (כולל אומגה!) וקפצוץ בין זרנוקי המים המרעננים במזרקת הרצפה – והרי לכם כל מה שצריך בשביל אחר צהריים נטול מסכים. מאחר שאין חגיגה בלי לסגור את הפינה של ארוחת הערב וההיצע הקולינרי הכשר לא מאוד מושך באזור (חלביות גנריות, סושי בינוני או מסעדת שף יוקרתית שפחות הולמת את קהל היעד הצעיר), מה שמחנו לשמוע על פתיחת פיצרייה חדשה בשם "פיצה רבּקה" (Rebecca). שהרי פאי פיצה הוא ללא ספק הפתרון המהיר והאולטימטיבי לילדים רעבים ולאמהות שחם להן.
התפריט קטן ומדויק וכולל פיצות, סלטים ופסטות, ותוספות הפיצה מתכתבות עם רטבי הפסטה הקלאסיים של המטבח האיטלקי. כמו כל פיצרייה בסטנדרט גבוה היום – מדובר בגרסה הנפוליטנית, כלומר בסיס של מחמצת ביגה (מעין בצק מקדים) שעובר תסיסה מוקדמת והתפחה של 72 שעות, מוסיף מורכבות לטעם הבצק ומייצר מרקם קליל ואוורירי.
לילדים לקחנו את הקלאסיקה – מרגריטה עם תוספת של תירס ופטריות (62 ₪), ואילו לנו את "ביאנקה" שכללה רוטב אלפרדו, פטריות, מוצרלה, פרמז'ן, בצל ירוק וטיפת שמן כמהין (68 ₪). הן היו מצוינות. הבצק בעל שוליים תפוחים והתחתית קריספית אך כזו שמחזיקה היטב את התוספות, הגבינה פוזרה בנדיבות ויחס הרטוב־יבש היה מוצלח. ניתן להזמין גם רק חתיכה בודדת (כלומר רבע מגש) בעלות של 15 ₪. בנוסף דגמנו רביולי בטטה־מייפל עם רוטב שמנת, אגוזי מלך ופרמזן (65 ₪) שהיה אף הוא מוצלח, אם כי רוטב השמנת היה מעט דומיננטי מדי ולא ממש חשנו במייפל. יש גם פיצה לקינוח עם קרם מסקרפונה ונוטלה, אך התאכזבנו לגלות שהיא בדיוק לא הייתה במלאי.
קחו בחשבון שמדובר במקום קטנטן (וחמוד) אך נטול מקומות ישיבה, כך שניתן לקחת את המגש ולחצות את הכביש אל גן המשחקים שממול או לספסלים שצופים לים, ולבריזה שלו כמובן.
