"מותר לחלום, לא?" – בשלוש המילים האלו אפשר לסכם את הצהרת הכוונות של הסופר, המתרגם והעורך אורי רדלר, עיתונאי כלכלי לשעבר, כשיצא למסע המתואר בספרו "לוּ". לא בטוח שהתשובה לשאלה הזו היא "כן". עלילות דמיוניות, סיפורי מדע בדיוני, רומנים היסטוריים – כל אלה הם חלומות לגיטימיים באקלים הנוכחי, אבל ספרות של היסטוריה חלופית, ברוח "מה היה קורה אילו", נוטה משום מה ליצור סיפורים שאיכותם שנויה במחלוקת.
אני זוכר דווקא לטובה שתי יצירות ספקולטיביות מעולות, המתמקדות במלחמת העולם השנייה. "האיש במצודה הרמה" (1962) מאת פיליפ ק' דיק שואל מה היה קורה אילו ניצח היטלר במלחמה. דיק מתרחק מרחק רב מהמציאות האפורה, ומנסה להמריא למרחבים בדיוניים חדשים. "הקנוניה נגד אמריקה" (2004) של פיליפ רות, יורד לנבכי נפשו של ילד צעיר בשעה שהאמריקנים מעלים לשלטון נשיא פשיסטי בראשית המלחמה. רות לא מתרחק מקרקע המציאות, אבל (זהירות, ספוילר) משיב בסופו של דבר את הרכבת למסלולה, ומסיים את הניסוי שלו מוקדם, כדי לא לשבור את הכלים.
רדלר, לעומתם, פנה לדרך שלישית: הוא החליט לחלום על מדינת ישראל אחרת לחלוטין, שבה בשנת 1951 מנצחת בבחירות מפלגה ליברלית, בעלת הנהגה אמיצה וקשוחה, ומובילה את ישראל לעבר חופש כלכלי. הוא לא מאבד קשר עם המציאות (אך כן מציע ניסויים חדשניים במישורים ביטחוניים וגיאוגרפיים), ובשום שלב גם לא משיב את הרכבת למסלולה.
גיבורת "לו" היא מדינת ישראל, ודמויות המשנה הן ראשי ממשלה ושרים, עיתונאים ופרשנים, אך בעיקר עוסק הספר באירועים מחיי המדינה. דרושה כתיבה מיומנת כדי להחיות את דמותה המופשטת של "מדינה" ברומן מוזר כזה, ורדלר פיצח את הסוד. באמצעות ראשי ממשלה מתוחכמים וחורשי מזימות, עיתונאים מותחי ביקורת והיסטוריונים פקפקנים, רדלר מציג כיצד ישראל האחרת מתמודדת עם כל אתגריה של ישראל האמיתית לאורך שבעים שנותיה.
כל משבר וכל הזדמנות בתולדות מדינת ישראל זוכים לטיפול מדוקדק ולהתאמה למציאות החדשה שטווה רדלר. מה עושה ראש הממשלה כאשר הבריטים והצרפתים מציעים לו לכבוש את תעלת סואץ מידי המצרים? איזו מדיניות נקבעת לגבי גיוס החרדים? מי מקים אי מול חופי תל־אביב, וכיצד נלקחת ממשרד החינוך האחריות על בחינות הבגרות?
לאורך הספר מפוזרות התייחסויות רבות למציאות האמיתית – למשל באמצעות דמויות כאבא אבן (כמעט ראש ממשלה) ויוני נתניהו (איש עסקים מצליח), או דרך ציטוטים מתוך העיתונות, תוכניות סאטירה ויצירות אחרות. הסרט "סאלח שבתי", למשל, מופיע גם בהיסטוריה החלופית של רדלר, אך עלילתו שונה לחלוטין. במקום שדוד בן־גוריון ייפגש עם החזון אי"ש, ראש ממשלה ליברלי פוגש את הרב, והתוצאות אחרות. הביטלס מופיעים בישראל ב־1965, שנתיים אחרי פרוץ הטלוויזיה הצבעונית, ומלחמת ששת הימים נמשכת תשעה ימים.
ברחבי הספר מפוזרים נתונים רבים על אוכלוסיית ישראל הגדלה, על כלכלתה וכן הלאה. אבל זהו ממש לא ספר כלכלי־היסטורי אפור. דמויות ראשי הממשלה צבעוניות, כפי שעולה מקטעי ראיונות ברדיו ומעימותי טלוויזיה (העימות בין שמעון פרס ליעל דרגל, ראשת הממשלה, מתואר ביד אמן). לצד סיפורים על חוקים חדשים והליכים משפטיים מופיעים קטעים מומצאים על ישראל האחרת מעיתונות העולם, כגון מ"המדריך לעשיית עסקים בישראל" של המגזין פורבס, שבו מתואר כיצד "שלוש דקות אחרי שתתחילו את ההרצאה שאליה התכוננתם במשך שבועות, תמיד יקום איזה ישראלי במכנסיים קצרים ובחולצת טי – אל תשפטו: כאן גם מנכ"ל חברה עם הכנסות של 300 מיליון דולר יכול להסתובב ככה… ותזכרו: אם הצלחתם לעשות כסף כאן, תצליחו לעשות כסף בכל מקום".
עבור הקורא הנוטה אל החשיבה הליברלית, הספר הזה יהיה מים צוננים לנפש עייפה. אילו הייתי יכול להגשים את חלומותיי, זאת המדינה, פחות או יותר, שהייתי חולם עליה. את הדמות של ישראל האחרת, העומדת במרכז העלילה, שווה לפגוש. זו כמובן אגדה – ורדלר מכיר בכך באחרית הדבר שבסוף הספר – אבל כמו שמדינת היהודים יודעת, לאגדות יש כוח לפרוץ אל המציאות, אם רוצים.
לו, אורי רדלר, הוצאת סלע מאיר, 395 עמ'
