"את רואה את הרכב שחונה פה מחוץ לבית? בעלי לא מרשה לי לנהוג בו, למרות שיש לי רישיון נהיגה. הוא מסיע אותי לכל מקום, גם אם זה לסוּפר, ומחכה בקופה. כשאני מגיעה עם עגלה עמוסה הוא עובר פריט פריט, שואל על כל פריט שבחרתי, מעיף פריטים מהעגלה ומעביר כרטיס אשראי בקופה. אני אפילו לא יודעת באיזה בנק החשבון שלנו או כמה כסף יש בו. הלוואי שהיה מרביץ לי. אז היה שֵם למה שאני עוברת והייתי יכולה ללכת למקלט לנשים מוכות".
התיאור הקשה הזה, מפיה של ריקי, שאותה הכירה בכלל בחוג זומבה, הוביל את עו"ד אילנה קוורטין לצאת למסע בעקבות מערכות יחסים קשות, אך כאלה שאינן משאירות שריטה אחת על גופן של הנשים. זוהי אלימות שאין בה הרמת יד, התעללות שאין לה צד פיזי. השיחות שקיימה עם עשרות נשים הפכו לאחרונה לספר, ששמו כולל גם את הגדרת התופעה. "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות; מפתח להבנת תופעה מגדרית שקופה".
בעקבות שיעורי הגמרא
אילנה נולדה ברוסיה, והוריה היו מעורבים בפעילות ציונית תחת המשטר הסובייטי. אחרי שנים רבות כמסורבי עלייה, ב־1987 קיבלה המשפחה היתר לעלות, שנים ספורות לפני נפילת מסך הברזל. אחרי השחרור מצה"ל, שבו שירתה כתצפיתנית, נסעה אילנה להדריך במחנה קיץ של הסוכנות. שם הכירה את בן זוגה מרטין, וגם הוא עלה לישראל. לבני הזוג היה ברור שהם מעוניינים בחיים חלוציים, והם הצטרפו לגרעין המייסד של היישוב אליאב בחבל לכיש.
בחירתה ללמוד משפטים הייתה הגשמת חלום שליווה אותה מילדות. "בכיתה ד' היו לנו שיעורי גמרא, ושם החלטתי שאני רוצה להיות עורכת דין. תמיד הייתי רודפת צדק, אבל הגמרא הכניסה אותי לעולם של הפלפול, של האפשרות לראות כמה צדדים בסוגיה".
לאחר שסיימה ללמוד החלה לעבוד כעורכת דין. "עסקתי בעיקר בליטיגציה ובלהגן על כסף של אנשים. כשעברנו לדרום וגרנו בקרוון, הבנתי שאני רוצה להעביר גם את העשייה המקצועית שלי לנושאים שאני רואה בהם משמעות. פתחתי משרד בסלון הקטנטן של הקרוון, וייצגתי נשים בהליכי גירושין וכאלה שפוטרו במהלך היריון. הנשים שפגשתי היו מהפריפריה, כאלה שיש להן פחות כסף לייצוג, שהחיים שלהן הרבה יותר קשים, שכל עולם המושגים והידע שלהן לגבי זכויות הוא אחר. הרגשתי שיש הרבה יותר משמעות לעבודה שלי, שאני מתקנת עוול".
בימים הייתה אילנה עורכת דין, אקטיביסטית ומרצה באקדמיה, ובערבים מדריכת זומבה. במסגרת החוגים שהעבירה ביישובי הדרום הכירה את סיפורי חייהן של נשים רבות, וחוותה את כוחה של אחווה נשית. כך גם הכירה את ריקי, שפתחה בפניה את ליבה וסיפורה הפך לריאיון הראשון המצוטט בספר.
ככל שאישה נמצאת יותר זמן בתוך מערכת שתלטנית, כך מתרחקת היכולת שלה לזהות את הבעיה, לחזור לעצמה ולהיזכר במי שהיא הייתה לפני כן ומה היא חלמה. אנחנו כחברה צריכים לשרטט את הקו כמה שיותר מהר, ולא לחכות ארבעים שנה כמו במקרים מסוימים
"לא התכוונתי להיות דוקטור או אשת אקדמיה, אני אישה של שטח ושל אקטיביזם", אומרת אילנה. "אבל אחרי שנפגשתי עם ריקי הבנתי שיש סביבי תופעה עמומה שאין לה הגדרה משפטית ואין לה מקום בשיח הציבורי פשוט כי אין לה שם. ודברים שאין לנו עבורם שפה, פשוט לא נדבר אותם".
יהיו שיאמרו שאם למשהו אין שם והוא כל כך עמום, אולי לא באמת מדובר בתופעה נרחבת.
"זאת אופציה אחת, ובאמת כשפגשתי את ריקי אמרתי לעצמי שאו שהיא ממש קיצונית וזה קרה רק לה, או שיש הרבה נשים כאלה ואני פשוט לא יודעת. ואם האפשרות השנייה היא הנכונה, אז למה אני לא יודעת?
"הכרה בתופעה מסוימת קורית כאשר יש מישהו שמחבר בין סיפורים אישיים ופרטיים, עד שפתאום כל הנקודות הופכות לתמונה ופתאום יש שם ושפה. זה לא שהתופעה נולדה עכשיו, אלא שכעת יש לה הכרה והנכחה. השתלטנות נמצאת סביבנו, אי אפשר להתעלם ממנה. היא הייתה קיימת כל הזמן, רק שלא היו לנו משקפיים להסתכל עליה".
מכל השכבות והמגזרים
מול סיפורה של ריקי, היו לאילנה שתי אפשרויות. "הראשונה הייתה לחבק אותה ולהגיד 'אין לי איך לעזור לך כעורכת דין, כי אין התייחסות משפטית לדברים כאלה'. האופציה השנייה היא לומר 'אין חוק כזה ואין תשובה משפטית, אז אני אלך ואמציא תשובה".
אילנה בחרה באפשרות השנייה, והחליטה להתמסר לחקר התופעה כדי לנסות ולנסח לה תשובה. וכך, אחרי תואר ראשון במשפטים ופסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בניהול ויישוב סכסוכים מאוניברסיטת בן־גוריון, היא נרשמה לתואר שלישי באוניברסיטת בר־אילן כדי לכתוב עבודת דוקטור על הנושא.
במשך חמש שנים תרה אילנה אחר נשים שיוכלו לתאר מערכות יחסים שתלטניות שהן חוו וחוות, ושמעה את סיפוריהן. רובן כבר נחלצו מהנישואים העגומים שהיו מנת חלקן, והן מספרות עליהם במבט לאחור, אך חלקן עדיין לכודות במעגל האימה. "עברתי מצפון לדרום, מרכז ופריפריה, עשירות, עניות, דתיות וחילוניות – נשים מכל המגזרים, בכל הצבעים, מכל הקשת הסוציו־אקונומית", מתארת אילנה.
מתוך המסע הזה היא גיבשה שישה יסודות מרכזיים, שחזרו על עצמם באופן מובהק במערכות יחסים רבות. כל אחד מהם מתאר סוג אחר של שתלטנות קיצונית, ומאפשר לתת שם והגדרה לתופעה. כמובן, במקרים רבים מדובר בצירוף של כמה מהדברים יחד, אבל די גם באחד מהם כדי להדליק נורה אדומה. הנה הרשימה:
שתלטנות באמצעים מילוליים ונפשיים. כדי לרסק את הביטחון העצמי ולהגביר את התלות, הגבר משתמש בהטחת עלבונות מתמדת, בגידופים שחוזרים על עצמם ובהאשמות שווא. המרואיינות מצטטות ביטויים פוגעניים כמו "אפס", "מטומטמת", מפגרת" ואף קשים מאלה. כך האישה הולכת ומאבדת את ביטחונה הבסיסי ומרגישה תלותיות וחוסר ישע. המילים המקטינות והמגמדות שמוטחות בה שוב ושוב מופנמות בנפשה עם הזמן, וגורמות לה להאמין בנכונותן.
שתלטנות כלכלית. "הייתי צריכה לקבל ממנו מזומן כי לא היה לי כרטיס אשראי, לא היה לי חשבון בנק", מספרת אחת המרואיינות. שתלטנות זו כוללת חסימה של מידע על כספי המשפחה וגישה אליהם, וניהול בלעדי של הגבר את כל הפעולות הקשורות בכלכלת הבית, לרבות קניות, תשלום חשבונות וכדומה. אילנה מספרת על מקרה שהגיע אליה רק לפני כמה ימים, שבו הגבר לקח מהאישה את תעודת הזהות, כך שגם אם היא רוצה להגיע לבנק ולהוציא כסף אין לה אפשרות לעשות זאת.
שתלטנות מינית. כאשר הכפייה והתובענות המינית נעשית במסגרת הנישואין, נשים רבות מתקשות להגדיר אותה כאונס. אחת המרואיינות מגדירה את המצב הזה כ"אונס בהסכמה", כאשר לאישה אין ברירה אלא להסכים לדרישותיו של הבעל, כדי לשמור על השקט בבית. היא מבינה שאם תסכים הערב אז מחר הוא יהיה רגוע, ולמעשה היא סוחרת בגופה. הצד השני של מטבע השתלטנות המינית, שגם הוא מוזכר בספר, הוא דווקא התעלמות מיוזמותיה ומהעדפותיה המיניות של האישה.
שתלטנות באמצעים פטריארכליים. הגבר מתייחס לבת זוגו כקטינה שהוא מפקח עליה, והיא זקוקה לאישורו לכל מעשה. יש לה פטרון שמחליט על כל פרט בחייה, החל ממה תלבש וכלה במה מותר לה לחשוב.
שתלטנות באמצעות הגבלות. הגבר מגביל את חופש התנועה של האישה, ואוסר עליה למשל להשתמש ברכב המשפחתי, לנסוע לבד או לצאת מבלי להודיע. במקרים רבים ההגבלות נוגעות גם לקשריה החברתיים של האישה. הוא מסנן אנשים מחייה, מוחק אנשי קשר ממכשיר הטלפון שלה ואוסר עליה לנסוע להורים, עד כדי בידודה המלא.
שתלטנות ביחס להשכלה והתפתחות אישית. הגבר מונע את התפתחותה של האישה, בין אם מדובר בפתיחת עסק, הוצאת רישיון נהיגה או רכישת השכלה גבוהה. לשתלטנות פנים שונות: החל מאישה שבעלה מונע ממנה לעבוד בכל עבודה שהיא, וכלה באקדמאית שהוא מחליט מה הנושא שעליו תעבוד.
הכלא השקוף
פוגענות מסוג אחר שמתוארת בספר היא כזו שיש בה ממד פיזי, אך איננה פוגעת בגוף האישה. כך למשל כאשר הגבר שופך את האוכל שבישלה, מנפץ צלחות וכדומה. זהו סרט אימה, אך כזה שאי אפשר להזעיק בעקבותיו משטרה.
"דמייני שיחה למוקד 100 שבה מישהי אומרת 'הוא שואל אותי כל הזמן איפה אני', או 'הוא זרק את האוכל לפח'. כנראה שהמוקדן לא יקפיץ ניידת", אומרת אילנה. "במקרים האלה אין צלקות, אין דם, אין פינוי למיון. אין שום דבר שמישהו בסביבה יכול לראות ולהגיד 'קרה כאן משהו'. הסנָן הראשון שלי במפגש עם נשים היה האם הן חוות אלימות פיזית. במקרה כזה העמדה היא שונה, גם של הנשים וגם של הרשויות. במקרים רבים היכולת לתת סיוע למישהי תלויה במצב שיש בו אלימות כלפי גוף האישה, כאשר הדברים ברורים ומובהקים. אבל בסיפורים שאספתי אין שום תזכורת או פרקטיקה של פינוי למיון".
לא רק לרשויות החוק, גם הסביבה הקרובה מתקשה לעמוד לצד הנשים הללו. "קשה לנו לחשוב להתערב בזוגיות של מישהו אחר, כשאנחנו לא באמת יודעים מה קורה ביניהם. קשה לתת פרשנות למצב אפור שנראה לנו מבחוץ לא טוב, אבל אין דם".
מה גורם לנשים להישאר במשך שנים רבות בתוך מערכות יחסים כאלה? גם השאלה המעיקה הזו זוכה לתשובה מפורטת בספר. בעדויותיהן של הנשים הן מתארות כיצד כוח העמידה שלהן נשחק מיום ליום, בצל ההשפלות הקטנות והגדולות, ההערות המקטינות והביקורות הבוטות. "ככל שאישה נמצאת יותר זמן בתוך מערכת שתלטנית, כך מתרחקת היכולת שלה לזהות את הבעיה, לחזור לעצמה ולהיזכר במי שהיא הייתה לפני כן ומה היא חלמה", אומרת אילנה. "ההצטברות של כל המופעים הקטנים הסיזיפיים האלה היא זאת שמייצרת את ההוויה, את הענן של השתלטנות שבתוכו האישה חיה. אנחנו כחברה צריכים לשרטט את הקו כמה שיותר מהר, ולא לחכות ארבעים שנה כמו במקרים מסוימים".
יש גם מצבי ביניים אפורים, שאפשר אולי לקרוא להם "שתלטנות לא קיצונית".
"לא הכול שפיט, ולא הכול אנחנו מכניסים לחוק. אפשר לדמיין ספקטרום, מזוגיות נורמטיבית עד שתלטנות קיצונית, ובאמצע יש כל מיני התנהגויות. יש שתלטנות שלא עברה את הקו האדום כי היא לא נמצאת במספיק תחומי חיים, או כי היא לא יומיומית, או שהיא חלשה יותר. יש גברים שנחשפו למושג הזה ואמרו לי 'זה אני, לפעמים אני מתפוצץ ואומר דברים שאני לא מאמין שיצאו ממני'. אז כנראה לא מדובר בשתלטן קיצוני אלא באדם שמודע לאספקטים השתלטניים שבו, ומכאן אפשר לתקן. כמו שלאישה יש נקודות יציאה והתעוררות, גם לגבר יש כאלה".
נורות אדומות
הזווית שממנה נכתב הספר היא נשית לחלוטין. מה עם גברים שנמצאים במערכת זוגית שתלטנית? אני מניחה שיש גם כאלה.
"באופן עקרוני החוק אכן מנוסח כך, 'החוק למניעת שתלטנות קיצונית במסגרת משפחה', מתוך תפיסה שזה לא בהכרח מגדרי. כשעשיתי את המחקר באמת דיברתי רק עם נשים. מדובר במחקר ראשוני של התופעה, וראוי בהחלט שבשלב הבא ייעשה מחקר הפוך, ובכלל על מערכות יחסים משפחתיות – הורים כלפי ילדים, ילדים כלפי הוריהם המבוגרים. כמובן יש גם גברים שחווים את זה, ומערכת המשפט והחברה לא יודעים איך לגשת לנושא הזה".
לעומת אלימות פיזית, שבה לגברים יש יותר כוח, דווקא כשמדברים על מצבי שתלטנות הנשים יכולות להשתמש בה כמו הגברים.
"יש הבדלים שבונים את מערכת היחסים לכיוון אחד. לדוגמה, לפי תיאוריית הכבוד שאני מנתחת בספר, מי שמחפש לכבד את עצמו אל מול אחרים זה בעיקר הגבר, וחלק מהטקטיקות הם להקטין אחרים כיוון שזה משחק סכום אפס, כך שכאשר מישהו מושפל הוא מתרומם. לדעתי נשים פחות חיות מבחינה חברתית, תרבותית וחינוכית בתודעה הזאת".
נקודת המבט הנשית באה לידי ביטוי גם בסיפורים שאת מביאה. הם מתארים מערכות יחסים סבוכות מאוד, אבל הקול של הגבר נעדר מהתמונה. איך אפשר ללמוד מסיפור חד־צדדי על תופעה?
"יש לי אמונה באותנטיות של הסיפורים שלהן, כי הסיפורים נולדו ברגע שהן דיברו. אלה לא סיפורים מתוכננים של תלונת שווא או של מישהו שרק חיכה שישמעו אותו, אלא תוצר של התגלגלות של שיחה. פתחתי כל ריאיון באמירה מאוד כללית, שאני חוקרת משהו ועוד לא יודעת בדיוק מהו, וביקשתי שיספרו לי על הזוגיות. לא הזמנתי משהו ספציפי, והתיאור של הפגיעה נולד מתוך האותנטיות של השיחה. לדוגמה, אחת הנשים אמרה 'אני מפגעת בו בכרטיס אשראי'. אבל איך נוצרה מערכת היחסים, שבה אין לה כסף והוא נותן לה כרטיס ועוקב אחרי ההוצאות שלה? מראש הייתה שם שתלטנות, וזאת הדרך שלה להילחם מולו".
אפשר לומר שבקצה של השתלטנות יש רצח בתוך המשפחה? כלומר, הסימנים המוקדמים היו שם, פשוט לא בהיבט הפיזי.
"כל הנשים שנרצחו השנה סבלו משתלטנות קיצונית, אבל אי אפשר לומר את אותו הדבר הפוך. כלומר, לא כל הנשים שסובלות משתלטנות קיצונית יירצחו על ידי בני זוגן. לא מתעורר יום אחד בן אדם בבוקר ותופס את אשתו כמישהי שלא ראויה לחיות, זה פשוט לא קורה כך. אם אישה שנרצחה לא הייתה במערכת יחסים אלימה, הרי שלכל הפחות הייתה שם שתלטנות, כך שהוא תפס אותה ככלי או כאובייקט. הרבה פעמים אחרי רצח תשמעי שאומרים 'לא היו סימנים', ואז לאט לאט יוצאות העדויות של המשפחה שהוא הרחיק אותה, של הילדים שמספרים על פרקטיקות קשות".
אחרי שמתפרסמים מקרים של רצח במשפחה, ניתן לשמוע אמירות שלפיהן כל גבר עלול להיות אלים. "החשש קיים, אבל אני לא חושבת שלכל גבר יש פוטנציאל להיות שתלטן קיצוני", מבקשת אילנה להרגיע. "אחרת לא הייתי מנסה להביא לשינוי, כי הייתי עובדת בתוך ייאוש מאוד גדול. זו לא מחלה מדבקת ואין כאן פוטנציאל שטני גלום".
עם זאת, היא ממליצה לכל אישה להסתכל מדי פעם על חייה מהצד ולשאול את עצמה האם הם מתנהלים כשורה. "לדוגמה, האם יש לך חשבון בנק – פרטי או משותף, האם את יודעת איפה הוא מתנהל והאם יש לך שליטה עליו. זה לא בשביל רגע הבריחה שיום אחד יגיע אם הזוגיות הזאת רעה, אלא בשביל היומיום. הרבה נשים אומרות שהן לא רוצות להתעסק בכסף בכלל וכך טוב להן. אם מישהי שמחה בהחלטה הזאת ומבינה את ההשלכות שלה, אז בסדר".
"לא הסכמתי להיות סמרטוט"
יכול להיות שבחברה מסוימת הגבלה כלכלית כמו שתיארת היא שתלטנות, ובחברה אחרת מדובר בנורמה.
"כשהמציאות הזוגית היא מתוך שיח והסכמה, גם אם מתוך תפיסות העולם התרבותיות של החברה שבה הם חיים, זה בסדר גמור. לדוגמה, אישה חרדית אמרה לי 'אני מקבלת על עצמי בהבנה גמורה את הכפיפות לגבר ואת הפטריארכליות שבה החברה שלי מתנהלת, אבל מעולם לא הסכמתי להיות סמרטוט רצפה'. לכן היא באה להתראיין. עבור נשים כמוה, הגבול עובר בנקודה של ההשפלה והביזוי שמוחקים אותה כבן אדם, ולא במקום שבו אני הייתי מעבירה את הקו".
יש חברות שבהן ראית שמערכות יחסים כאלו נפוצות יותר?
"חיפשתי גם אני את התשובה באיזה סוג של מגזר או קהילה זה קורה, בעיקר כדי להרגיע את עצמי שאני חיה בעולם טוב ושבחברה שלי אין את זה. בצער רב אני אומרת שפגשתי נשים מכל הסוגים והמגזרים, ואין שום סממן חיצוני שיכול להעיד איפה זה יקרה.
"מה שכן, נשים דתיות וחרדיות דיברו גם על שתלטנות רוחנית. למשל שהוא יטעם את הקציצות שלה לקראת שבת, יאמר 'זה גועל נפש, את מבשלת גרוע', וישפוך לשם כוס חלב. או שהוא יורק בכוס הקידוש לפני שהוא מעביר לה לשתות. או שהוא לא מכבד את ימי הנידה שלה ועושה לה תמיד הפוך, נוסע כשהיא נקייה ובא אליה בימים שלפני הטבילה. בכל תרבות אפשר להפעיל שתלטנות דרך הכלים הספציפיים ששייכים לאותה חברה".
כשאילנה שאלה את הנשים על פתרונות או דרכי הצלה, רבות מהן דיברו על הצורך בהעלאת המודעות החברתית לתופעה. הן סיפרו על שיחה עם בת משפחה או עם חברה קרובה, שפתאום הצליחו לפתוח אותן או לשקף להן את המצב.
"גם אם החוק הזה יעבור, התנועה החברתית שמכירה בבעיה הזאת הרבה יותר משמעותית למניעה ולזיהוי. אני כל הזמן אומרת, אם יש בסביבתכם מישהי שאתם חושבים שהיא בצרה, אל תרפו מהקשר איתה, תמשיכו לשאול מה קורה. חמישים פעם היא תשמור על התדמית היפה שהכול בסדר, כי מי רוצה להודות שהחיים שלה מרוסקים בבית, אבל בפעם ה־51 היא תספר".
