כשהקומיקאי ישראל קטורזה החליט לעשות סדרה על הורים כמוהו, שיש להם שבעה ילדים, הוא קרא לה בשם "מה שבע", שגם רומז לתדהמה שמפגינים אנשים כששומעים שיש לו שבעה ילדים וגם כפרפרזה למשפט: "מה שבע? מה כמה?" ממערכון המוסך הידוע של שלישיית הגשש החיוור.
המסקנה העולה משלושת הפרקים הראשונים של הסדרה היא ששבעה ילדים זו לא (רק) שמחה, אלא מגבלה של ממש. סוג של כלא שבני זוג נמצאים בו, גם אם הכלא הזה הוא מגדל פריווילגי ביהוד.
הזוג – דודי מגנזי, שמאי מקרקעין (קטורזה) ואשתו דלית (מיה דגן) משועבדים למחלות של הילדים שלהם ומודים בפה מלא ששגעת הילדים הפכה אותם ליצורים חסרי חיים משל עצמם. באחת הסצנות הם מנסים לעשות סימולציות של שיחות סלון ומגלים שהפכו לאנשי שיחה משעממים כי הם יודעים לדבר אך ורק על הילדים.
בסצנת הפתיחה החיננית עומד מגנזי בגן ציבורי לצד אבא חרדי, ושניהם קוראים לשווא לשבעת הילדים שלהם שכבר יבואו הביתה. מגנזי עם שמות מודרניים כמו דביר ודור, והבחור החרדי עם חנה לאה ויצחק. שניהם עוברים באיזשהו שלב לקרוא כל אחד לילדי האחר ובסוף שניהם עוברים ליידיש. בקטע משעשע אחר מנסה מגנזי לשנן בקול רם טקסט למבחן בשמאות, וכל רגע מגיע ילד אחר עם בקשה (שוקו, תיק פאייטים וכולי) מה שגורם לו לשבץ בטקסט את המילים שוקו ופאייטים.
הסדרה מלווה בקטעים מוקומנטריים שבהם ההורים מתראיינים (לכאורה) על חייהם, כמו ב"המשרד" או ב"קופה ראשית", אם תרצו. הזוג מגנזי מתראיין בחדר הכביסה שלו – מצד אחד חדר הכביסה אמור להיות אקס־טריטוריה רגועה בבית הומה ילדים, ומצד שני – תוך כדי ריאיון הם מכבסים ותולים הם ממחישים הלכה למעשה איך הורה במשפחה כל כך גדולה פשוט טובע, ולא רק בכביסה.
מהר מאוד מתברר שהילדים הם רק רעש רקע חמוד למדי, וההורים הם המתוסבכים האמיתיים. לא ברור מה קדם למה: התסבוך או הילדים שבכמותם הרבה הביאו את ההורים להיות כאלה. דודי מגנזי הוא אינפנטילי וסובל מתסביך גבריות – הוא מחפש בפרק השלישי אנשים שאיתם יוכל לשחק משחק ספורט גברי ושהם יקראו לו "גבר" (ולבסוף מוצא מה שהוא חיפש דווקא בבית כנסת). דלית משועממת ויש לה בעיות עם דימוי גוף. מיה דגן מתעסקת בסוגיות משקל ודימוי גוף גם במופע היחיד שלה, וגם פה היא בסך הכול רוצה שהשכנה החדשה והמרשעת תגיד לה שהיא רזה.
ובכל זאת, התחושה היא שהזוג הזה מתמודד בעיקר עם צרות של עשירים, וזה קצת מרגיז לעיתים. המקרר שלהם מפוצץ באוכל, הם שבעים ומשועממים עד שנשאר להם זמן וכוח להתבשם מצרות של אחרים. קשה להורים להזדהות לגמרי עם הזוג מגנזי, כי יש בהם משהו מעצבן וגרוטסקי, כאילו בכוונה, וזה לא תמיד עובד.
הסדרה שובצה במשבצת של שישי בערב (אך אפשר כמובן לצפות בה בשעות אחרות, באמצעים אחרים). מדובר ברצועת שידור שבשנים האחרונות המשותף למה שמשודר בה הוא שחקנים משובחים שמשחקים בסדרות לא מרשימות במיוחד. ל"סברי מרנן" עם שחקנים כמו סנדרה שדה ויונה אליאן – פשוט אין את זה. כמוה גם הסדרה "הנחלה" בכיכובו של שלמה בראבא לצד שני כהן ונלי תגר.
איכשהו, בין הסדרות הללו אני מעדיפה את "מה שבע" כי יש בה משהו סימפטי שאפשר לי לשרוד את הפרקים, גם אם הם קצת ארוכים לעיתים. בפרק השלישי שבו מבליחה דמות טרגית של מורה פרטי – כבר צחקתי בקול רם.
מה שבע קשת 12
