כשהייתה בת שנתיים נפלה ריטה דרך פיר בניין בגובה ארבע קומות, אך בגופה לא נשבר דבר; לא עצם ולא הרוח. היא זכתה אז לכינוי חודאדד, "מתת אל" בפרסית, וגדלה להיות האישה שכולנו מכירים, הזמרת הגדולה מהחיים, עפה דרך חלונות פתוחים וממריאה כמו דיווה. והיא בהחלט זכתה לכמה מתנות אל בדמות קול אדיר שאין שני לו בקרב זמרות ישראל, תנועות חתוליות וחוש לדרמה.
בספר "צ'אדור נוטף מי גשם", המתאר את ילדותה באיראן, חושפת ריטה גם כישרון ספרותי לא מבוטל, ואוזן ערנית מאוד למוזיקליות של השפה. זה קורה בעיקר כשהיא מתארת את המאכלים הפרסיים המסורתיים שמכינות אמה, אחיותיה וקרובות משפחה נוספות, בימי חול ובשמחות. ריטה שוזרת לאורך העלילה באופן מעורר תיאבון את הירוקים הפרסיים המפורסמים, הבשר הטחון, האורז והתבלינים ששמותיהם אקזוטיים ומהנים לחך, עד שהמאכלים הללו מלווים את הספר כתפאורה במחזה; מזכירים כל הזמן לקורא את חבל הארץ הגיאוגרפי, את המרחב הפיזי והתרבותי שבו כל זה מתרחש.
הספר מתחיל בתנופה אדירה. הוא נפתח בסצנה קולנועית של חתונה מוזרה, שבליבה סבתא שתלטנית עומדת בשתי רגליה על מכסי הסירים, מונעת מהנוכחים לאכול את שפע המטעמים שהוכנו בטרחה רבה מבעוד מועד. לפתע היא מבינה שהיא מוסרת את נכדתה היפה, בת 14 בלבד, שצחוקה המתגלגל מכשף את בני המין החזק (עוד ניווכח בספר מי באמת המין החזק באיראן), לגבר בן 28, והיא מוחה על הרעיון בסירוב מוחלט לחלוק את המזון. אולם החופה נערכה והילדה הרכה הולכת לבית בעלה, ולנצח נשארת שנואה על חמותה, כפי שחזתה הסבתא.
פרח לראש הממשלה
ריטה איננה חוסכת מהקוראים גם רגעים פחות מחמיאים לקהילה היהודית הפרסית, כמו שוביניזם גלוי ונישואים בראשית גיל ההתבגרות, נשים שנמצאות במצב פגיע כל הזמן ונשללות מהן זכויות שהגברים נהנים מהן באופן טבעי. אבל היא כותבת את כל זה בכנות ומתוך אמת ספרותית, מבלי לשפוט או לנסות לנסח מניפסט פמיניסטי. כוחן ועוצמתן של הנשים עוברים דרך ההחלטות שהן מקבלות בניגוד לדעת הסביבה. כמו הדודה שנוסעת לבקר את אחייניה הנטושים והעניים בתחבולה, ועוטפת בצ'אדור שלה (צעיף רחב) מוצרי מזון כדי שבעלה לא יגלה ויכה אותה. היא לא מוותרת על המפגש, ומנצלת את "חוסר תשומת הלב של גברים לפרטים" כדי לגנוב אוכל מן הבית עבורם. ריטה, כמספרת, איננה ניצבת בעמדת שיפוט ולא קובעת שזו אכזריות וזה טוב לב, זה רוע וזו נדיבות. היא מניחה את הדברים כפי שהם, תערובת ססגונית של מנהגים, טקסים, שירים ומאכלים.
איראן מעוררת בישראלים סקרנות ואימה גם יחד. היא הנמסיס שהמשטר שלה מעוניין בהשמדתנו, ומנגד היא ערש תרבותם של יהודים רבים שהגיעו ממנה אבל מנהגיהם לא הצליחו לקנות שביתה בתרבות הישראלית, כמו שהצליחה המימונה למשל. נדמה שאנחנו לא ממש מכירים אותם. ואז באה ריטה וחושפת ילדות מלאה טעמים וריחות, משולחת רסן, פראית, מהנה ומלאת חום.
בתוך הצבעים המקומיים הללו קולטת הילדה גם דיבור על מחוז חפץ אחר ורחוק, שאליו הוריה נושאים עיניים. נוכחותה של ארץ ישראל חודרת דרך מכשירי הרדיו ובשיחות המבוגרים. ריטה מתארת כיצד בהיותה בת שש הוריה מספרים לה על דבר יהדותה, ובאותו זמן המשפחה עוברת להתגורר בשכונה יוקרתית של אנשי צבא מוסלמים. היא הולכת לראשונה לבית הספר השכונתי יחד עם אחיותיה, ונאסר עליה לחשוף את סודה. אבל בבית אבא מקשיב בדאגה לרדיו בימי מלחמת ששת הימים, ומוטרד מאוד מהמצב ב"מדינה של היהודים". הוא כבר ביקר בארץ ועבד בקיבוץ, והמספרת זוכרת סיפור יפה על בן־גוריון שהוא שב ומספר בבית בהשתאות:
"כשבן־גוריון בא לבקר בקיבוץ הושיבו את האורח הנכבד לארוחת צהריים בחדר האוכל עם כל חברי המשק. הוא אכל ככולם, באותם כלים, באותו חדר האוכל, שתה ככולם מקנקן המים הקרים, קינח כמו כולם בלפתן מפירות המטע, ורק פריט אחד ייחד את שולחנו משאר השולחנות: פרח אחד בכוס זכוכית לכבודו של ראש הממשלה" (עמ' 98).
על נשים ולמענן
הייתה זו דורית רביניאן, שבגיל 22 כתבה את "סמטת השקדיות בעומריג'אן", וחשפה צוהר אל עולם נשי ועסיסי, פרימיטיבי ומתוחכם כאחד, המתקיים במדינה הרחוקה והזרה שממנה הגיעה משפחתה. הרומן הראשון של רביניאן היה סוחף ובלתי נשכח. גם הספר של ריטה כמעט היה לכזה, אבל רק כמעט.
חלקו הראשון, המסופר בגוף שלישי, מעמדת המספר יודע־כול, ממש מענג. הכותבת לוקחת את הקורא בידה ומלווה אותו בעולמם הרחוק והאקזוטי של הגיבורים הייחודיים: סבתא עוטפת, נערה מכשפת, חמות עוינת, דודה מסורה. אבל דווקא בשלב שבו הקורא כבר מחובר אל הדמויות ומשתוקק להמשיך ללכת איתן ולגלות מה יעלה בגורלן ואיך התפתחו הדברים – האם החמות השונאת ניצחה את שמחת החיים של הכלה? האם היחסים בין הכלה הצעירה ובעלה המגונן העכירו כפי שנרמז? ומה קרה לאחיינים היתומים הקטנים? – השאלות הללו נותרות חסרות מענה, וגם המסע של הגיבורים נקטע בחדות.
אחרי שלושה פרקים, שיכלו בקלות להיות שלושה פרקים בסדרה טלוויזיונית נוסח "החברה הגאונה", הספר מבצע תפנית חדה והופך מרומן תקופתי וצבעוני שיש לו כללים וחוקים, פס קול וריח, לממואר בגוף ראשון – אלבום זיכרונותיה האישיים של ריטה. רצף כרונולוגי של אנקדוטות, מינקות באיראן ועד בגרות בישראל. זה לא רע, הן כתובות היטב ומסופרות בלא רמייה, אבל קוטעות את התהליך שנרקם כבר בין הקורא לדמויות, ומציעות לו להיכנס לאגף חדש שכולו אוטוביוגרפי, מסופר חלקית, משמיט טפחיים ומגלה טפח, ושאת רובו כבר למדנו בהיכרות רבת שנים עם ריטה האמנית, בריאיונות עיתונאיים ובכתבות מצולמות.
ריטה מספרת על החיבור החזק לאחותה, על אביה שחלה בסרטן והתעוור בעין אחת, איננה מכחישה את הלחץ הכלכלי לצד מתיחות גוברת בין ההורים, חושפת קשיי התאקלמות ראשונים בכיתה הישראלית ולעג מצד הילדים, עד שגילתה את קולה היפה ברבים ומאז הוא חצב לה דרך וזהות. היא מספרת גם על החברות תמי ופנינה (טורנה), שעד היום נמצאות שם בשבילה והיא בשבילן.
יפים בעיניי סיפורי השכנות ברמת־השרון, על הקטנוניות ועל הנדיבות שבהם. כאן המקום לומר תודה לריטה בשם הדודות כולן, על מוסד הדודות שהיא מעמידה לתפארת באמצעות אהבתה לדוד דריוש, אחי אמה. היא מנכיחה את האהבה השופעת, חסרת ביקורת ומטענים, שדודים מרעיפים על אחייניהם ואחייניותיהם. במובן הזה, ביקום נשי מאוד, הדוד דריוש בולט לטובה כדמות גברית חיובית, מול גברים מכים ורוכלי רחוב מסוכנים. כי "צ'אדור מלא מי גשם" הוא קודם כול ספר של נשים ולמענן. הן החוליות המחברות בין העלילות כולן. אחיות, סבתות, דודות, אימהות, בנות. הן מבשלות לא רק את המעדנים המהבילים בסירים אלא גם את קשרי המשפחה ואת החברויות, מקבלות את ההחלטות הגדולות ומדרבנות זו את זו להגשים חלומות.
ריטה בהחלט הגשימה חלומות. היא אמנית חשובה, ששירתה מרפאת ותפורה לתוך ימינו כאן. אישה שכל הזמן מתחדשת. גם אדרת הסופרת הולמת אותה, והספר שלה בהחלט נעים. אלא שאם הייתה מוותרת על הסיפור בגוף ראשון וצוללת לעומק ורוחב הרומן, שהגיבורות שלו הן השושלת הנשית שתוארה לעיל, היינו מרוויחים שני ספרים. ואולי עוד לא מאוחר לפתח את שלושת הפרקים הראשונים למעין "סמטת השקדיות" בוגר יותר, הפעם בגרסת ריטה יהאן פרוז.
צ'אדור נוטף מי גשם
ריטה
מודן, 2021, 146 עמ'
