כבר כמה שנים שענקית המוזיקה ספוטיפיי מרימה אירועי סוף שנה חגיגיים, במסגרתם היא חושפת כמה נתונים מעניינים על הרגלי הצפייה שלנו, בפורמט המוכר של סטורי. המנהג הזה הפך במהרה לפופולרי בטירוף, שכן מתברר שאנחנו מתים על זה שמספרים לנו נתונים (חיוביים) שלא ידענו על עצמנו, ועוד יותר מתים על לשתף את הנתונים הללו עם העולם. כה פופולריים היו האירועים הללו, שכשספוטיפיי השיקה את הגרסה האחרונה, Wrapped, בסוף דצמבר 2020, המניות שלה זינקו ב־16 אחוז (!).
אבל למה אנחנו מדברים על סוף שנה כמעט בדיוק באמצע שנה? ובכן, התיאבון המסחרי הוא לא תופעה שניתן לרסן בקלות. ואם כמה שקופיות מלוות במוזיקה שמספרות למאזינים בעיקר את מה שהם כבר יודעים עשו כל כך הרבה טוב לחברה, למה לשמור אותן רק לפעם ב־12 חודשים? כל כך הרבה כסף להרוויח, כל כך קל להרוויח את הכסף הזה.
וכך נולד הרעיון הגאוני שהושק בסוף השבוע וזכה לשם Only You: בסטורי משמעותי ביותר, האפליקציה סיפרה למנויים את כל מה שהופך אותם לייחודיים. בשפה שבוודאי הייתה מסכנת את חייהם של מאזינים סוכרתיים, היא ליטפה את האגו שלהם באמירות מפוצצות על הטעם המיוחד שלהם במוזיקה. שקופית אחר שקופית, משפט אחר משפט, מנגינה אחר מנגינה, שכולן באות להזריק קצת חום כיפי, לפנות למקומות האלה במוחות שלנו שמספרים לנו שאנחנו הדמות הראשית של החיים ושאין מיוחדים מאיתנו, וללחוש: "אתם צודקים".
גם המדור, חובב מושבע של ספוטיפיי, זכה ל־Only You משלו. ואכן, בדקה־שתיים הראשונות הוא מצא את עצמו נשבה בקסמיו של העיצוב, האלגוריתם, המסר. "מי עוד חוץ ממך היה מאזין לג'יי־זי אחרי מוצרט?" לחשו המילים, כמו הסירנות שפיתו את מלחיו של אודיסיוס אל מותם במימיו העמוקים של הים התיכון. האפליקציה אפילו הציעה לערוך שולחן עם האמנים האהובים על המדור, כשביקשה שיזמין שלושה אורחים מוזיקליים לארוחת ערב ואז הציעה מיקסים ייחודיים של שלושתם. אח, החום, החשיבות העצמית, הייחודיות. "באמת אין כמוני בעולם", חשב לעצמו המדור בסיפוק, כשהוא מביט בעיניים מלאות אהבה אל המחשיך. ואז המסך הביט אליו בחזרה.
בדממה של סוף הסטורי, נפילת האסימון הייתה מחרישת אוזניים. בזמן שהקטע החמוד והעליז הזה התנגן על מסך קטן בלב ירושלים, מיליארדי קטעים אחרים התנגנו על מיליארדי מסכים אחרים מבייג'ינג ועד ברלין, מאוקלנד ניו־זילנד לאוקלנד קליפורניה. כל אדם ואדם הביט במילים המלטפות וחשב, "כמה אני מיוחד, איזה כיף לי". חשבו על האדם הכי חסר טעם שאתם מכירים. זה שמכיר עשרה שירים בשנה, בכפוף למושמע בגלגלצ או רשת ג', טל"ח. זה שלא היה יכול להבדיל בין כינור לקלרינט או בין ניקלבק לניק קייב. זה שאם הטעם המוזיקלי שלו היה מאכל, הוא היה תפוח אדמה מבושל במים. גם הוא קיבל סטורי כזה. גם הוא שמע כמה הוא מיוחד, כמה הרגלי השמיעה שלו פשוט שונים לחלוטים מכל מה שספוטיפיי מכיר. גם הוא הלך לישון בידיעה ברורה שהוא ואין בלתו.
וזה בסדר, כנראה. למה לא לפרגן למאותגרים מוזיקלית? וממתי לגרום לאנשים להרגיש טוב זה דבר רע? אבל יש משהו מעצבן ולא נוח בניסיון הקר וממוקד־הרווח למכור סיפוק זול להמונים ולתחזק את האובססיה העצמית שכבר מאפיינת דור שמקבל זריקות נרקיסיזם מכל עבר. האמירה מספרת שאם כולם מיוחדים, אף אחד לא מיוחד. והשבוע, ספוטיפיי הראתה לנו עד כמה זה נכון.
