אז האלפא החליט שהוא השבוע בניקוי רעלים, כמה לא אלפאי מצידו (או שמא: כמה האלפא החדש), ובניסיון לחשוב על מקום שיכיל את האירוע מנטלית ותזונתית שמנו נפשנו בכפנו ונסענו אל פרדס־חנה. כדי שלא ארגיש שאני בולסת לבדי קראנו לזוג חברים מקומי שגרסו בתוקף כי אנחנו חייבים לשבת ב"תבורי" או בשמו הרשמי "בית תבורי 1937". בניין הבאוהאוס יוצא הדופן הזה תמיד היה מוכר בפי כול כבית משפחת טבוריסקי (שעברתו את שמם בהמשך לתבורי), מוותיקי היישוב, ועוד בתקופת המנדט הבריטי היה בו מפעל לייצור משקאות קלים. המבנה שופץ כבניין לשימור ונותר כאנדרטה לפרדס־חנה של פעם בעודו ניצב לצד קומפלקס בניינים מודרני ומרכז מסחרי.
העיצוב הפנימי נשאר אף הוא נאמן לרוח התקופה: מיש־מש רטרואי שכולל ריהוט וינטג', תמונות עבר וכאמור סגנון אדריכלי מז'אנר הבאוהאוס, וכמה מרענן להיתקל בו מחוץ לגבולות תל־אביב. מה שכן, אם אתם יושבים בחוץ (בכל זאת קורונוש), נסו להתיישב עם הפנים כלפי השדות ולא כלפי מפלצות הבטון. התאורה נעימה והמוזיקה נעה בין הפלייליסט של גלגלצ ל"הקצה".
מיד עם הגעתנו הונחו על השולחן לחם הבית וממרח איולי, מנהג שכבר לא מאוד נפוץ במחוזותינו, וחבל. אין כמו קבלת פנים קולינרית לפתוח את התיאבון ואת הלב, שאומרת בפשטות: ברוכים הבאים. גם התמחור כאן שפוי יותר מהממוצע והתפריט מחולק לפי רמות של מחירים – עד 51 שקלים, עד 64 שקלים ו־65 וצפונה.
פתחנו עם סלט עלים איטלקי (שגם לזה שבניקוי יהיה מה לכרסם) שהיה מתקתק ומרענן – מגוון עלים, רוטב ויניגרט־חרדל שבתוכו מתחבאים להם פלחי אגסים צלויים ושקדים פרוסים לרוב. בינתיים גם הגיע הרביולי ארטישוק ירושלמי (הום־מייד כמובן). מדובר במנה עצומה בגודלה, של רביולי נימוח ומנחם עטוף קרם קולורבי חרוך, עגבניות צלויות, צ'ילי, שום, תרד, יין לבן וחמאה. למרות הגודל, הצלחת חוסלה חיש קל ובינתיים הגיעו הקוקטיילים. החברה המאיירת הלכה על "תבורית" ("בכל מקום אני תמיד הולכת על קוקטייל הבית", אם לצטט) שהיה מבוסס על קאווה, לימון ותפרחת בזיליקום וכיוון שכך היה מוגזי ובעל מתיקות מרירה־מעודנת, ואילו ה"פינק ליידי" שלי היה שילוב מתוק מאוד (אבל מתוק פירותי כיפי, לא מבחיל) של טנקירי, מחית אשכולית אדומה, סאוור, נענע ותפוז מקורמל. בשניהם היה ניכר כי הברמן במצב רוח מפרגן, כמות האלכוהול הייתה נדיבה ואחרי שלושה שלוקים כבר חשנו מסודרות. הבנים לעומת זאת הסתפקו בבירה מהחבית ובקבוק סודה (ואשאיר לכם לנחש מי הזמין מה).
המקום הלך והתמלא בקהל אקלקטי – נשים בכיסוי ראש מלופף לצד בחורים בראסטות, היפים מזדקנים ונערות בשרוואל. ובעצם זה חלק מסוד קסמה של המושבה, ישן וחדש מתמזגים בה באופן טבעי.
המשכנו עם דגים. הג'ירוס הייתה וריאציה על המנה מהמטבח היווני, שלרוב מורכבת מקבב בתוך פיתה. כאן לקחו נתחי פילה בורי שמנמנים שהוכנו על המחבת והגישו אותו מפורק על צלחת מעל ציזיקי לבן וסמיך עם קרוטוני פיתה. העגבניות הצלויות, הבצל הסגול, חופן העשבים הירוקים הטריים ממעל והתיבול העשיר והפרשי (סומק פינת קינמון) יצרו חגיגה נפלאה של טעמים ושל פרזנטציה.
פילה הסלמון היה נדמה כמנה שגרתית יותר, כלומר הדג טרי ועשוי כהלכה אבל די בנוהל. או לפחות כך חשבנו עד שהגענו אל גראטן התפוחי אדמה שעמד בבסיסו, וזכה לקראסט חרוך ושמיימי מחד אך גם כזה שספג וספח אליו את כל מיצי הדג מאידך. וואו, מה זה היה הקראסט הזה? מה שכן, המנה הייתה מעט כבדה ואיזשהו ירק צלוי יכול היה לאוורר קצת את הסיפור.
תפריט הקינוחים הביא לפתחי דילמה עזה שכן הוא היה מורכב מכל הקינוחים הכי אהובים עליי בעולם – נאלצנו בצער רב לוותר על פאדג' שוקולד חם, ברד פודינג ועוגת גבינה באסקית (אל דאגה, עוד נשוב אליכן) והלכנו על הקראק פאי, שבאמת אי אפשר לסרב לו, ועל "התות של אורי". הפאי הורכב משכבה קראנצ'ית של גרנולה, מעליה טופי קרמל וקרם וניל אפויים, אגס צלוי פרוס ושליכטה של קרם מסקרפונה כדי לאזן קצת את כל המתוק־מתוק זה. התות של אורי היה בעצם ענן קצפת אוורירית ועדינה שבתוכה נחים שברי מרנג, תותים (מהר־מהר לפני שהעונה תיגמר), רוטב פירות יער ופירורי קראמבל.
הבעלים של "תבורי" כבר חולשים על לא מעט מקומות מוצלחים באזור, וניכר כי הניסיון הוביל אותם ליצירת בר־מסעדה שיודע לסמן וי על כל פרמטר אפשרי: מנות ישראליות יצירתיות וטעימות, תפריט אלכוהול מגוון, עיצוב מושקע אך לא מתאמץ ווייב כללי של מגניבות. היי, אפילו האלפא נהנה, ובמצבו זו כבר באמת הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית.
בית תבורי 1937
הגלעד 3, פרדס–חנה
טלפון: 04־7790022
כשרות רבנות | א גישה לנכים
