את עמוס עוז פגשתי לפני שנים רבות בביתו בערד בעקבות אחד מספריו שיצא לאור באותם ימים, אבל השיחה נסבה בעיקר על "סיפור על אהבה וחושך" שיצא כמה שנים קודם לכן ולא נס לחו. הוא הוליך אותי במדרגות אל חדר העבודה שלו שהיה כולו ספרייה אדירה, וסיפר לי שהיא מסודרת בסדר אלפביתי כמו ספרייה של מוסד ציבורי. עוד סיפר על הפתקים הקטנים שעליהם הוא כותב את רעיונותיו, ורק אחר כך יושב ליד המחשב ומעבד אותם.
שנים רבות חלפו מאז, אפילו אינני זוכרת כמה בדיוק. זכור לי רק שאף על פי שהתקבלתי בסבר פנים יפות והמרואיין ענה על כל שאלותיי ברצון רב, יצאתי מהריאיון מאוכזבת. חשתי שדמותו של עוז האדם חופפת את דמותו של עוז הסופר, ושתיהן חופפות את דמותו של עוז נביא השמאל. הרגשתי שפגשתי מוצר צריכה מלוטש ומבריק, שדורות של אנשי יחסי ציבור ואולי גם הוא עצמו עמלו על שיופם, וחשתי כישלון שכעיתונאית לא הצלחתי לבקוע את המעטה הזה. עוז סיפר לי רק מה שרצה לספר והראה לי רק מה שרצה להראות, וזה תמיד כישלון לעיתונאי. דווקא השלמות הזו, האחידות בין הישות האנושית, הספרותית וישותו של איש הרוח, אכזבה אותי: עוז האדם בשום אופן לא הצליח לעורר בי את הרגשות שעוררו בי ספריו.
אני כותבת את הדברים הללו משום שנדמה לי שבאותו ריאיון הבחנתי לראשונה באותה חומה בצורה שבנה עמוס עוז סביב עצמו. נדמה לי שספרה של בתו גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", שראה אור לפני כשבוע, מוטט לפחות חלקים ממנה לא רק בלבי אלא בלבם של רבים, ולא רק אנשי שמאל, אלא בכלל בחברה הישראלית.
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הכנסת צריכה גם אנשים פשוטים"
– אסתר אימנו: גבורת האישה היהודית בראי הדורות
– כותבות ומוחקות אהבה: נשים מספרות על תקופת הקורונה
כתב אשמה מלומד
ספרה של גליה עוז הוא ספר צנום מידות שאינו ספרות כלל וכלל, וגם אינו מתיימר להיות כזה. זהו כתב אשמה מלומד, משובץ בציטוטים מכתביהם של פסיכולוגים ידועים ומכתביהן של פמיניסטיות מוכרות, והוא מונה אחד לאחד את העוולות שגרם עוז לבתו גליה. ובמילותיה שלה, שפותחות את הספר ומופיעות על כריכתו: "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר. בבית היה טרור, והייתה העמדת פנים מתמדת בפני זרים".
כתב האשמה משתרע על פני שנים רבות. מהימים שבהם חיה משפחת עוז עדיין בקיבוץ חולדה, ההורים היו חברי קיבוץ והילדים התגוררו בבתי הילדים, עובדה שרבים מילדי החינוך המשותף זוכרים לרעה להוריהם; אחר כך הימים שבהם חיה המשפחה בערד, ועד התקופה שבה הייתה גליה עוז כבר סופרת בזכות עצמה. אז, לטענתה, כתב אביה ביקורת משבחת על אחד מספריה בעילום שם בכתב עת מקוון. גליה עוז לא הבינה שאולי מדובר בניסיון להתפייס, ראתה בזאת הטרדה וביקשה שהביקורת תוסר, וכך גם נעשה.
היא גם מצאה בארכיון של קיבוץ חולדה מכתב שכתב אביה לכבוד חגיגות בת־המצווה שלה והוא פורסם בקיבוץ. המכתב, שאוגד יחד עם מכתבים אחרים של הורי ילדים אחרים שגם הם חגגו בר־מצווה באותה שנה, הוא ללא ספק מופת לכתיבה מטופשת. במקום לחבק את בתו, להתפעל ממנה ולקשור לראשה כתרים, כתב עוז האב את מה שנראה לו האמת וגם היה לו נורא דחוף לפרסם: שגליה ילדה קשה, שכל הכבוד למטפלות ולמחנכים שמצליחים איכשהו לסבול אותה, ועוד כל מיני דברי איוולת שמקומם לא יכירם בטקסטים שכותבים הורים לחגיגות בת ובר המצווה של ילדיהם.
אין זה התיאור היחיד שגליה עוז מספקת על הורותו הבלתי נעימה של אביה: הוא גם גירש אותה מהבית, קרא לה בשמות גנאי, ואפילו כשניסה להתנצל בסופו של דבר, עשה זאת תוך הטלת האשמה עליה, מה שרק עצבן אותה עוד יותר. גליה עוז התנתקה ממשפחתה לפני שבע שנים, וכעת חשפה בספרה את מה שהיא רואה כשורשי הקרע ביניהם, את ענפיו וגם את פירותיו.
רצח אב
הרשתות החברתיות כמעט נקרעו משלל התגובות על הספר. הקהל נחלק לשני מחנות: רבים טענו שמכיוון שעמוס עוז מת, המעשה של גליה עוז אינו מעשה ראוי. הגדילו לעשות מי שהשוו את החשבון שעורך עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" עם אמו, לחשבון שעורכת גליה עוז עם אביה ב"דבר שמתחפש לאהבה". אולי זה המקום לומר שאין מה להשוות בין שתי היצירות הללו, שכן הראשונה היא יצירת מופת בכל רמ"ח אבריה, והשנייה אינה ספרות כלל וכלל. המחנה השני טען שכל זמן הוא זמן ראוי ומתאים לחשיפתו של הורה מתעלל. רוב המגיבים, כך התרשמתי, תמכו בגליה ובהחלטתה לחשוף את הדברים. בוודאי בקבוצות נגד הטרדה מינית ושל נפגעות התעללות במשפחה וכדומה, אנשים שעברו דברים קשים במשפחתם וכעת חשים כלפיה רחמים ואמפתיה.
אבל החלוקה הזאת נראית לי מעט צפויה בהתחשב בנסיבות. החלוקה היותר מעניינת בעיניי, ושנכון לשעת כתיבת דברים אלה לא ראיתי לה ביטוי ברשתות ונדמה לי שגם לא בזירה הציבורית, היא הנהר שחוצה את החברה הישראלית בין ימין לשמאל.
גליה עוז לא ניסתה כמובן לכתוב ספר פוליטי, אבל הספר שלה הוא בעצם מעשה של רצח אב; ובישראל שבה הכול פוליטי, היא רצחה לא רק את דמותו של אביה, בהשאלה כמובן, אלא גם את אבי השמאל. ולא שדעותיה הפוליטיות של גליה עוז שונות מדעותיו של אביה. את דעתה השלילית מאוד על מתנחלים, למשל, ביטאה בהזדמנויות שונות. ובהקשר הפוליטי, גם בפרסום הספר הזה, כמו כל אירוע כמעט בציבוריות הישראלית, כל אחד מהצדדים רואה הוכחה לאישוש עמדתו. הדבר נכון בכלל, ובמיוחד כשמדובר במי שהיה לא רק סופר גדול, אלא גם "נביא השמאל".
התמסר בהנאה
נביא האמת היהודי הוא נביא ממאן. רוב נביאי המקרא ניסו, כמיטב יכולתם, להתחמק משליחותם, ללא הועיל. מדוע ניסו להתחמק? אולי משום שידעו שהנבואה דורשת גם עימות עם הציבור, והיו מודעים להקרבה האישית שנגזרת מכך. כדי שיוכל להטיף מוסר לאחרים, הנביא אמור להיות בעל מידות טובות, איש צנוע, שומר חוק ובעל רחמים. במובן זה החברה החילונית בישראל אינה שונה מהחברה הדתית. גם היא מצפה מנביאיה – ולא חשוב אם היא שבחרה בהם והם קיבלו את התפקיד, או שהם בחרו בעצמם – להפגין איכויות אנושיות נעלות מאלה המצופות מסתם בשר ודם.
עמוס עוז היה הנביא החילוני של מדינת ישראל. הוא פסק מה ראוי ומה בלתי ראוי, לא היסס להביע את דעתו גם בנושאים מאוד שנויים במחלוקת, ולפעמים גם פגע בשם האמת שלו בחלקים נרחבים באוכלוסייה, באמירות בוטות. גם אם לא מינה את עצמו לתפקיד הנביא, עוז התמסר לו בהנאה, ואנחנו בשמאל חיבקנו אותו. "עמוס עוז אמר" או "עמוס עוז חושב" היה תו איכות לרעיונות רבים בחברה הישראלית. מה עוד שהוא לא רק אמר דברי חוכמה, אלא גם היה מיפי הבלורית והתואר.
עם השנים, כך נדמה לי, התקשט עוז בדמות הזאת, התבצר בה, ולא רק שנזהר מאוד שלא לפגוע בה, אלא טיפח אותה ביד חרוצים. אולי זה גם הרושם שהצליח לטעת בי כשנפגשתי איתו. כל הווייתו אמרה: אני זה מי שראית בטלוויזיה, מה שכתבתי בעיתון, מקרוב ומרחוק אני אותו הדבר, תוכי כברי.
ועל כן, השבר שממנו מציץ עמוס עוז האדם, והיו כנראה כמה שברים כאלה שחלקם היו ידועים יותר וחלקם פחות, והאופן שבו מקבלת החברה בישראל את השבר הזה, הוא הדבר המעניין באמת שאותו מעורר בימים אלה ספרה של בתו.
כמו השכן ממול
השמאל מצד אחד סופק כפיים ומבכה את נביאו: התברר שעמוס עוז נכשל ביחסים הבסיסיים ביותר, ובחברה הישראלית, שבה הילדים הם ערך מקודש, הפגיעה בהם היא חטא שיש עליו רק מעט מחילות; מה גם שהפוגע כבר אינו יכול לתקן את דרכיו במקום שבו הוא נמצא. הכתם שהטילה גליה עוז באביה הוא כתם עמוק מכל כתם אחר שדבק בו בעבר, ואין ספק שמעמדו יתערער בעקבות זאת גם בקרב חסידיו המושבעים ביותר, הספרותיים והפוליטיים גם יחד.
הסיפור הזה הוא אכן לא רק שלה, כפי שהיא כותבת בתחילת הספר, אבל לא במובן שהיא מתכוונת אליו, של חיים במשפחה מתעללת. זהו גם סיפורו של השמאל הישראלי שראה בעמוס עוז נביאו, והספר הזה סדק את דמותו וערער אותה. לא רק שנביא המחנה התגלה כבעל חולשות אנוש ממש כמו השכן ממול, אלא שיומרתו התפוררה לאבק, שכן השכן ממול הוא אדם חסר יומרה ואינו אומר לאיש מה טוב ומה רע, ודווקא היעדר יומרה הוא שמקשה על מי שרוצה לנתץ את דמותו.
אם השמאל מצידו מתאבל על ניתוץ דמותו של עוז, הרי שהימין, כך נראה, משתמש בה לצורך הוכחה לכישלון דרכו של השמאל מאל"ף ועד תי"ו. במילים אחרות, אומר הימין לשמאל: אמור לי מי הם נביאיך ואומר לך מה דרכך. ואם נביאיך כשלו ועוד בעניין כזה, על אחת כמה וכמה כשלה גם דרכך.
לכן, אין סיבה לקרוא את הספר של גליה עוז כמעשה ספרותי, וגם אין מה לבקר אותו ככזה: הוא לא נכתב על פי אמות מידה אסתטיות כלשהן, והוא למעשה לא יותר מרשימה כואבת מאוד שמשובצת בכמה ציטוטים שתומכים בטענותיה של המחברת. את ספרה של גליה עוז יש לקרוא מימין ומשמאל כמסמך פוליטי, שמחריב את הזוהר שבמגדלורי השמאל, והוא עושה זאת מבית פנימה.
