לפני כמה שנים, כשהמאייר והמעצב יניב טורם עבד על פרויקט הגמר שלו לתואר השני בבצלאל – שהפך לימים ל"הלך", רומן גרפי אוטוביוגרפי שיראה אור בקרוב – הוא התייעץ עם מישל קישקה ועם אסף חנוכה, מן המאיירים הבולטים והמוכרים בישראל, שפרסמו בעצמם יצירות קומיקס אוטוביוגרפיות. "שניהם הצביעו על כנות ועל חשיפה כשני ערכים שהם במהות היצירה האוטוביוגרפית", אומר טורם כשאנחנו נפגשים בחצר הנעימה של ביתו בשכונת נווה־גרנות בירושלים, בגבו של מוזיאון ישראל. "הכנות והחשיפה מאפשרות לקוראים שלא בהכרח חוו את החוויות שאני חוויתי, להתעניין בסיפור החיים הפרטי שלי".
ועכשיו, איך אתה מרגיש עם החשיפה? "הלך" מציג באופן מאוד אינטימי את היחסים הקרובים שלך עם אבא שלך, את הלבטים, את ההתמודדויות הדתיות.
"תוך כדי הכתיבה, היה בזה אקט תרפויטי. הכתיבה על עצמי אפשרה לי לענות על הרבה שאלות ולהתמודד עם סוגיות מורכבות, ואפילו להגיע לסוג מסוים של השלמה ופיוס. עכשיו, בדיעבד, החשיפה קשה יותר. אנשים שאני לא מכיר הם פתאום זבוב על הקיר בשיחה עם אבא שלי, וכוס הוויסקי הפרטית שלנו שאנחנו שותים בליל שבת, היא משהו שאנשים יודעים עליו. זה קצת שוק, צריך להתרגל לרעיון, אבל יש לזה חשיבות. יצירה כנה וחשופה מאפשרת לכל מיני נושאים לצוף ולהופיע באופן יותר נוגע, יותר משמעותי, אולי בשונה מספר עיון או הגות".
נא להכיר: יניב טורם, בן 33, נולד וגדל בהושעיה, ועשה את המסלול הציוני־דתי הקלאסי – ישיבה תיכונית, מכינה בעצמונה, שירות צבאי – כשהוא מצויד בכישרון ציור נדיר. "אני מצייר מאז שאני זוכר את עצמי", הוא מספר, "כל הילדים מציירים בגן, ואני לא הפסקתי מאז. שתי הזהויות שלי – מאייר ומצייר מצד אחד, ומי שגדל בבית דתי מצד שני – אף פעם לא התחברו. הן לא הפריעו אחת לשנייה, אבל גם לא הפרו זו את זו. העובדה שהייתי דתי לא השפיעה בשום צורה על הציורים שלי, והעיסוק שלי בעיצוב ובאמנות לא נגע באורחות החיים הדתיים שלי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נלחמים בסרבנות: האם מידע על מתנגדי חיסונים יועבר לרשויות?
– מהנערה בסוריה לארז דריגס: הדילמות מאחורי הסקנדלים של השבוע
– אחרי שתיקה ארוכה: הליכוד יוצאים למלחמה
הדיכוטומיה נשברה כשטורם היה לקראת סוף התואר הראשון בתקשורת חזותית בבצלאל, אז הגיע לתוכנית אלול של מדרשת בית־פרת. "הלימודים בבית־פרת הציפו שאלות שעד אז לא הקדשתי להן מספיק תשומת לב. מגיל צעיר מאוד ניסיתי לא להיות קיצוני בשום נושא. גם במכינה, לא הייתי מאלה שתוך כמה שבועות כבר הלכו עם ציציות בחוץ. משהו בתוכי התנגד לזה, הרגשתי שזה לא אותנטי. היה לי מאוד טוב באמצע. אבל הלימודים במדרשה, אחרי שנים, עוררו אותי לשאול למה אני עושה את מה שאני עושה, איך אני חי את חיי לא מכוח האינרציה, אלא מתוך הבחירות שלי. וכשהגעתי לתואר השני, הרגשתי שאני בשל לחבר בין שתי הזהויות שלי. השפה שלי היא שפה של דימויים, כך אני מתבטא, והבנתי שדרך היצירה אוכל לפתור את השאלות שלי עם עצמי. הייתי בתהליך שידעתי איך הוא מתחיל, אבל לא ידעתי איך הוא נגמר. ניסיתי לברר במה אני מאמין ומה לא, מה הפריע לי בילדות שלי או באופן שבו התחנכתי, ומתוך כך לנסות להתוות דרך לעתיד – איך אני רוצה לגדל את ילדיי, באיזו סביבה, אילו תכנים אני רוצה להעביר להם, עם איזה מסר אני רוצה שיגדלו. אלה דברים שעד אז לא עצרתי וחשבתי עליהם".
"אנשים שאני לא מכיר הם פתאום זבוב על הקיר בשיחה עם אבא שלי, וכוס הוויסקי הפרטית שלנו שאנחנו שותים בליל שבת, היא משהו שאנשים יודעים עליו. זה קצת שוק, צריך להתרגל לרעיון, אבל יש לזה חשיבות. יצירה כנה וחשופה מאפשרת לכל מיני נושאים לצוף ולהופיע באופן נוגע יותר, משמעותי יותר, אולי בשונה מספר עיון או הגות"
התוצאה, כאמור, היא "הלך", רומן גרפי שיתפרסם בקרוב (הוצאת ברחש), בתום קמפיין הדסטארט מוצלח שעדיין פתוח לתמיכות ולתרומות. הספר עוקב אחר שבת אחת בחייו של הגיבור, בן דמותו של טורם, ובשיחות שהוא מנהל עם אביו לאורך אותה שבת – על דתיות, על המגזר, על חינוך ועל פערים בין־דוריים. כל אחד מן השערים בספר מייצג חלק אחר של השבת, ומתאפיין בקונספט משלו; את הספר מעטרים ציטוטים מתוך ספרו של ד"ר מיכה גודמן, "חזרה בלי תשובה", שהשפיע עמוקות על טורם ועזר לו לברר בינו לבין עצמו שאלות של זהות דתית. "מאוד התחברתי לספר של גודמן", אומר טורם, "הרגשתי שהספר מעניק לי הרבה ידע, אבל הוא בעיקר נותן מקום למתינות שחייתי בה ושדגלתי בה, ומציג אותה לא כפשרה, אלא כאידיאל. נכון שגדלתי ביישוב פתוח, ולא הרגשתי שנאסר עליי משהו או שהסתירו ממני, ועדיין, היה ברור מאוד שיש דתי ולא־דתי, דתי ודתל"ש, דתי וחילוני. הספר של גודמן אפשר את גוני האפור, והוא מציע להרבה אנשים להיכנס למין מיינסטרים ישראלי חדש, מרחב ביניים. הוא גם נתן גושפנקה למחשבות שהיו בתוכי. אני יכול להסתבך עם עצמי, אבל כשיש ספר שמנכיח את הדברים, ומראה שהיו הוגי דעות שחשבו כך, ושיש עוד אפשרויות לחיים יהודיים והלכתיים ועוד גישות למקומה של ההלכה בחיינו, מצאתי מישהו שממש מדבר מגרוני".
האב, הבן וכוס הוויסקי
בתחילת הדרך ניסה טורם לחבר דימויים מקוריים משלו לטקסט של גודמן, אך הרגיש שמשהו חסר. הפיצוח היה באחד הקורסים בתואר השני, שעסק ביצירה דוקומנטרית אוטוביוגרפית. במסגרת הקורס התיישב טורם לשיחה של שעתיים וחצי עם אביו בנצי, שהתחילה בציטוטים מהספר של גודמן ומשם עברה לנושאים של חינוך, רגשות אשם והחברה הדתית לאומית. כשטורם השמיע קטע מההקלטה לחבריו בכיתה, התגובות היו נלהבות. "רוב הסטודנטים היו חילונים, אנשים שרחוקים מהעולמות שדיברנו עליהם בשיחה, אבל הנקודה העמוקה בסיפור הזה היא מתח בין־דורי. כמעט כל אחד חווה מתח מול ההורים שלו, וזה נושא שאפשר להתחבר אליו. במקרה שלנו, אבא שלי ואני חברים מאוד טובים, ואני יודע שזה חריג. זה לא זר לנו, לשבת ולדבר יחד. בליל שבת, כשאני בהושעיה, אנחנו באמת יוצאים למרפסת עם כוס ויסקי. השיחה שהקלטתי בשביל הקורס לא הגיעה משום מקום, היא המשך ישיר של השיחות שלנו".
השיחה הארוכה הזו שימשה בסיס לרומן הגרפי, והדברים שנאמרו בה מופיעים, כמעט כפי שנאמרו, בין עמודי הספר – כולל הביקורת של טורם על החינוך שקיבל מהוריו.
"כילד, לא התעקשו איתי על דברים כמו איחור לתפילה או ברכות או ציצית. היה הרבה חופש, לא היה הכרח, וההורים העבירו את האחריות אליי. זה גרם לי לקחת אחריות על הבחירות שלי, והיום אני מודה על כך, אבל היו סיטואציות חברתיות שבהן היה חסר לי ידע בסיסי. כשבישיבה התיכונית יש משהו שכולם יודעים, או בצבא, כששואלים שאלה ואני לא יודע את התשובה – זה יוצר אי־נוחות. אם אני חלק מהסיפור, למה אין לי את הידע הזה? היום אני יודע לומר שהדברים קצת יותר מורכבים, שבכל זאת גדלתי בחברה דתית וביישוב, ושהמשפחה שלי לא הייתה חריגה באיזשהו אופן. אוהבים היום לדבר על דתיות רצף, והטענה שלי בספר היא שכולם למעשה על הרצף. גם מי שחושב שהוא בקצה אחד של הרצף, נמצא איפשהו באמצע. גם שני שכנים מאותו יישוב דתי קהילתי בורגני נבדלים במה שהם מקיימים או לא מקיימים. אין שני דתיים זהים. זו התובנה שאיתה יצאתי מהמסע הזה – שאבא שלי בסך הכול היה נאמן לעצמו ולדרך החיים שלו, שאותה הוא העביר לי, ושאין איזו 'דתיות' שנמצאת שם ושלא התאמנו לה, אלא שהכול הרבה יותר עשיר ומגוון".
"כילד, לא התעקשו איתי על דברים כמו איחור לתפילה או ברכות או ציצית. היה הרבה חופש, לא היה הכרח, וההורים העבירו את האחריות אליי. זה גרם לי לקחת אחריות על הבחירות שלי, והיום אני מודה על כך, אבל היו סיטואציות חברתיות שבהן היה חסר לי ידע בסיסי"
אחרי שהבין שהשיחה עם אביו והספר של גודמן הם העוגנים של היצירה, יצר טורם את הקונספט של הרומן הגרפי. "קיבלתי החלטות תמטיות שעזרו לי לבנות את היצירה", הוא אומר, "כל פרק נראה קצת אחרת, והיחסים בין הטקסט והאיור משתנים. היה לי חשוב שהרעיון המרכזי של הספר יהיה השיטוט, החיפוש, התהייה, הטלת הספק, וכך התוכן הרעיוני של הספר בא לידי ביטוי בצורה החזותית והעיצובית. מול ההלכה והיהדות אני מוצא את עצמי לא פעם נבוך, מבולבל, מתקשה, ורציתי להעביר את התחושה הזו גם לקורא. אם הייתי בוחר 'גריד' קבוע, נרטיב אחר שרץ לכל אורך הספר, היה בזה משהו תפור מדי. הרבה מהפרקים, וגם הספר עצמו, מסתיימים בסימן שאלה, והיה לי חשוב מאוד שלא יהיו תשובות חד־משמעיות בספר. המטרה שלי היא לעורר שיח, להעלות שאלות. אני מאחל שהפרויקט הזה יגיע לארוחות שבת, והשאלות האלה יהדהדו שם. אחד הדברים שאנחנו צריכים לחזק כציבור דתי לאומי הוא המקום שבו אפשר לשאול, שבו יש ביקורתיות, ופתיחות לכך שיש כמה דרכים לחיות את היהדות שלנו, כמה אופנים שבהם אפשר לתת ביטוי לרגשות דתיים ואמוניים. גם העמדה שאני מציג בספר היא בסך הכול עמדה אחת, לא בהכרח הנכונה ביותר או היחידה, וזה מצוין אם אנשים לא יסכימו איתי".
טורם מקיים אורח חיים דתי, נישא לבחורה חילונית ואינו הולך עם כיפה. את ילדיו העתידיים הוא עדיין לא יודע לאיזו מסגרת חינוכית ישלח. "אני יודע להכיל כל מיני סוגים של דתיות, וזה חשוב לי. באופן כללי, אני אדם מתון, והדבר היחיד שאני קיצוני בו הוא הפלורליזם – כל הדעות רלוונטיות, לכולן יש מקום, גם לחרד"ליות, גם לליברליות וגם לדתל"שיות: ילד שחוזר בשאלה הוא לא כישלון, אפשר להירגע. לילד שלי הייתי רוצה להעביר את המתינות הזו, את הסקרנות, את הביקורתיות, את היכולת לשאול שאלות ואת החופש לבחור דרך משלו. הלוואי שבשולחן השבת בבית שלנו יהיה מותר לשאול הכול, יהיה אפשר להטיל ספק, ואם לא יודעים משהו – לומדים ביחד. אני חושב שגם מבחינה דורית, הדבר הזה אפשרי יותר היום. משהו בדור שלנו, לעומת הדור של אבא שלי, מקבל את המניפה הדתית בצורה מלאה יותר, ומכיר בכך שליהדות יש הרבה גוונים להציע. זה אפילו נכון יותר בדור שאחריי. בהרבה מסגרות חינוכיות של הציבור הדתי מבינים את זה – יש בישיבות התיכוניות דיונים על מיניות, במכינות יש שיח על רצף דתי, שלא לדבר על מכינות מעורבות. נער בציונות הדתית היום גדל אחרת מהאופן שבו אני גדלתי. נערים יכולים למצוא את עצמם במסגרות שמאפשרות את האמצע, וזה חשוב, כי האמצע הוא פחות טוטאלי, פחות מאיים, והוא מאפשר לנער לבחור את הזהות שלו מתוך מגוון אפשרויות. זה משהו שהיה חסר בדור שלי. ולמרות זאת, היום אני גם הרבה יותר מפויס עם עצמי. היו שנים של הרבה רגשות אשם ותסכול, והיום אני נינוח עם האופן שבו אני חי".
נתן טיפים. אסף חנוכה. צילום: Selbym
השפיע עמוקות. מיכה גודמן. צילום: אורן בן חקון
למה החלטת לוותר על הכיפה?
"כנער שהולך עם כיפה, הרגשתי תמיד שמעל הראש שלי מתנוסס תמרור. אם אתה חובש כיפה, אתה דוגל בסט ערכים מסוים, האידיאולוגיה הפוליטית שלך ברורה, אורח החיים שלך קבוע. אף אחד לא אמר לי את זה במפורש, אבל הרגשתי את זה במבטים סביבי. רציתי להיות רק יניב, לא יניב הדתי. כשהייתי נוסע לתל־אביב, הייתי מוריד מדי פעם את הכיפה ומרגיש משוחרר – פתאום אני סתם אדם. אני יכול לומר שמאז שהורדתי את הכיפה, היהדות שלי התחזקה. בבחירה להוריד את הכיפה, אני מרגיש שאני חופשי יותר לשאול שאלות שקודם לכן לא העזתי לשאול. זו הייתה ההכרעה הראשונה בתהליך שהעשיר את הידע שלי בהלכה, בהגות, בהיסטוריה יהודית, דברים שהיום סובבים את עולמי. בלי הכיפה, התהליך הזה משוחרר יותר".
לעבור את מחסום השפה
הבחירה בבצלאל, אומר טורם, הייתה טבעית – מגיל צעיר ידע שהוא רוצה להתפתח באיור ובאמנות – ובמבחני הקבלה, כמו לפי תסריט קבוע, נשאל טורם איך יסתדר כדתי שלומד בבצלאל. "עניתי שאני לא חושב שזה יפריע, כי אני רוצה להיות אמן טוב ומאייר טוב ומעצב טוב, ושישוו אותי לכיתה שלי, ולא למגזר שאני מגיע ממנו. אני רוצה להיות טוב בזכות עצמי, ושלא יהיה מקף בין ה'מעצב' ל'דתי' – לא רציתי להיות המעצב הדתי, אלא חלק מהמילייה. זה גרם לי לברוח במשך הרבה שנים מתכנים דתיים או ימניים. לא נגעתי בשום נושא דתי או אוטוביוגרפי. הלימודים פתחו בפניי את הכוח של הדימוי החזותי. הבנתי עד כמה השפה של הדימוי החזותי היא שפה עוצמתית, ואיך אנשים מגיבים לדימוי חזותי בצורה שונה מאשר לטקסט. יש משהו באיור שנקרא בבת אחת: אתה רואה דימוי, ומיד מרגיש מה הוא מעורר בך, לעומת טקסט, שצריך לקרוא מילה אחרי מילה, ובסוף מתקבל איזה רושם. לאט־לאט הרגשתי שיש לי את היכולות האיוריות והפואטיות כדי להתמודד עם התכנים האוטוביוגרפיים שלי. זה גם עניין של גיל ושל מקצועיות. בתחילת התואר הראשון עוד לא הרגשתי בשל מספיק, ועוד לא היו לי הכלים להעביר תוכן מורכב באמצעות דימוי, להציג איור מרובד ששולח כל קורא למקום אחר. אני יודע שאת הספר הזה, דתיים וחילונים יקראו אחרת, ויש רפרנסים שכל אחד מהצדדים יחמיץ. בהקשר הזה, התגובות החיוביות שאני מקבל מקוראים חילונים משמחות יותר, כי הספר הזה, למרות שהוא מדבר על דת ואמונה, בעומק שלו הוא דן בפערי דורות ובשאילת שאלות, ולכן הוא רלוונטי לכל מי שמחפש דרך, ששואל את עצמו על הבחירות שעשה בחייו, על מה שהוא קיבל מהדור הקודם ומה שהוא מעביר לדור הבא.
"בהגשה של הפרויקט, בסוף התואר השני, הגיעו שתי אורחות, לא־יהודיות, מאירופה, שתיהן לא יודעות עברית, והן הבינו על מה הספר. אחת מהן אמרה: 'אני לא יודעת עברית ולא יכולה לקרוא את זה, אבל אני מבינה שיש כאן מערכת יחסים בין גיבור לבין דמות אחרת, קרובת משפחה, והם מבררים סוגיה'. ולכן, גם כשאני מדבר על ציצית או על השלמת מניין, והיא לא יודעת במה מדובר, האיורים מתקשרים איתה ועוברים את מחסום השפה. נכון שיש פערי תרבויות ורפרנסים, אבל הנקודה היא שבני אדם מתקשרים בראש ובראשונה באמצעות דימויים. גם תינוק מזהה צורות עוד לפני שהוא מדבר, ומבחינה היסטורית, האדם הקדמון תקשר באמצעות ציורים על קירות המערות, עוד לפני שנולדו השפה והכתב. יש משהו בדימוי שנמצא עמוק בתוכנו, החזותיות טבועה בנו, והדימוי החזותי מפעיל אותנו בצורה בסיסית מאוד".
מקורות ההשראה של טורם כוללים יוצרים ישראלים כמו אסף חנוכה, רותו מודן ומישל קישקה, שאצל חלקם אף למד, וכן רומן גרפי אוטוביוגרפי בשם "Blankets" של גרג תומפסון, שמספר על ילד חובב קומיקס שגדל בחברה נוצרית אדוקה. "למרות שגדלתי בחברה פתוחה יותר, הרגשתי חיבור גדול לספר הזה", הוא אומר, "תומפסון מספר איך הוא השתמש באיור או בקומיקס כדי להימלט ממחשבות שהיו לו, משיעורים שהוא לא רצה להשתתף בהם או מרעיונות שהוא הרגיש שהם זרים לו. זה דיבר אליי".
הז'אנר הזה, רומן גרפי, מתבסס כאן בישראל רק בשנים האחרונות.
"נכון. בכלל, יש נטייה לחשוב שקומיקס הוא דבר ילדותי, שעוסק רק בגיבורי על, וחבל. מדובר בז'אנר עם הרבה יכולות והרבה עוצמות, והוא מורכב מאוד. בספרות התיאורטית על קומיקס יש דיון שלם בשאלה מהו בדיוק קומיקס, והחמקמקות הזו מאפשרת דווקא מגוון. אני זוכר שאמרתי לרותו מודן שאני רוצה ליצור רומן גרפי, אבל לא קלאסי, ורותו אמרה: 'אין דבר כזה, רומן גרפי קלאסי. כל רומן גרפי הוא המצאה מחדש של הז'אנר'. וזה נכון. כל הז'אנר הזה הוא מטבעו אלטרנטיבי, ורסטילי, והייתי שמח אם הקוראים הישראלים יהיו פתוחים לפוטנציאל שלו, ליכולת של הרומן הגרפי להשתמש באיור ובדימוי כדי לדבר על תוכן מורכב ועמוק.
"אם מסתכלים על ציר שבקצה האחד שלו נמצא הקולנוע ובקצה השני – הספרות, הרומן הגרפי הוא איפשהו באמצע: יש בו מילים ודימויים, ומערכת היחסים הזו, בין טקסט ובין דימוי, מאפשרת מסר מורכב, לא חד־משמעי. האיור והטקסט הם שתי שכבות, אבל הן לא חייבות להלום זו את זו – הן יכולות להתנגד אחת לשנייה, להיות אירוניות זו כלפי זו, לסתור זו את זו. זה מאפשר הרבה משחק, ולהביע תוכן שהוא מורכב, לא חד־משמעי. הרומן הגרפי הוא גם אינטראקטיבי – בגלל שהשלד שלו מורכב מהרבה פריימים, אתה כצופה וכקורא צריך להשלים את מה שקורה בין הפריימים. הקורא פעיל מאוד, הוא צריך לזהות את הדימויים, הוא יוצר את ההשלמות בראש שלו, והופך לשותף ליצירה כמעט, בניגוד לסרט, שבו אנחנו צופים פסיביים".
"גם שני שכנים מאותו יישוב דתי קהילתי בורגני נבדלים במה שהם מקיימים או לא מקיימים. אין שני דתיים זהים. זו התובנה שאיתה יצאתי מהמסע הזה – שאבא שלי בסך הכול היה נאמן לעצמו ולדרך החיים שלו, שאותה הוא העביר לי, ושאין איזו 'דתיות' שנמצאת שם ושלא התאמנו לה, אלא שהכול הרבה יותר עשיר ומגוון"
אחד הפרקים הראשונים של "הלך" שואבים השראה מצורתו של דף הגמרא: באמצע מופיע ציטוט מהספר של מיכה גודמן, ומסביבו האיורים של טורם, שכביכול מפרשים את הטקסט שבמרכז. הסוגיה של יהדות מול אמנות וויזואליה מעסיקה את טורם, והוא מקווה לפתח אותה בשנים הקרובות. "השאלה הזו, של יהדות וויזואליה, מאתגרת אותי מכל מיני בחינות", הוא אומר, "אני מנסה, למשל, לברר מהי הגות חזותית – איך אפשר להראות רעיונות הגותיים יהודיים בצורה חזותית, איך משתמשים בכלים של דימוי חזותי ורומן גרפי כדי לדבר על פילוסופיה יהודית. ברור שעברנו כברת דרך מאז 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', ועדיין, היהדות רזה ביצירות חזותיות, וזה משהו שאני מנסה לפתח. התחום שאני מגיע ממנו הוא תקשורת חזותית, שנועד מעצם שמו לתקשר, זו המטרה המרכזית, ואני מקווה שיהיו עוד יצירות חזותיות הגותיות, שבהן החזותיות היא גם התוכן, לא רק הקישוט. נכון שיש בעולם היהודי כלי יודאיקה והגדות לפסח ומגילות אסתר מעוטרות, אבל העיטורים והקישוטים הם בשוליים, הם הצדדים, הם לא התוכן עצמו. מה שמעסיק אותי היום, והמקום שבו אני רוצה למקד את העשייה שלי, הוא החיבור בין שני העולמות האלה – בין יהדות, הגות ופילוסופיה, לבין יצירה חזותית עיצובית. קל זה לא יהיה, אבל זה ללא ספק מעשיר ומאתגר".
