אם הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, הרי ש"חתן הפרס" שועט לו כל הדרך למחוזות המוות והחידלון עם חיוך רחב על השפתיים. עד עמוד 20 נדמה שמוקד הסיפור שרקמה יעל טבת־קלגסבלד הוא סיפור אהבתם האבוד של הגיבורה ענת אדר ומי שהיה אמור להיות בעלה לעתיד, אודי הצלם. זה היה יכול להיות מאכזב, כי כמה עוד אפשר לקרוא ולשמוע על אהבות בוסר שנקטעו בגלל סיבה לא חשובה, ושמראש כנראה לא היו חשובות מאוד בעצמן. העובדה שהסיפור הקטן הזה גם מקבל ביטוי משמעותי בכיתוב בגב הספר הוסיפה לחשש, שלמרבה השמחה נגדע בעמוד 20. שם חל לפתע מפנה חד, והפוקוס עובר אל שתי דמויות משמעותיות הרבה יותר מצלם שלא סגור על עצמו – חברתה השחקנית של הגיבורה, שני בעלת יצר ההרס העצמי, ואביה המחזאי הדגול נוגה אדר. אם סיפור הפרידה מהצלם נמשך לו כאמור עשרים עמודים ולא יותר, הרי שמהשניים האחרים ענת הולכת ונפרדת באופן הרבה יותר ארוך, ובהחלט הרבה יותר מתגמל מבחינת הקורא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חולי סרטן צעירים דורשים הכרה והתייחסות הולמת מהמדינה
– היציאה מהסגר: מצעד האיוולת 2021
– חלפה עם הרוח: האם חיסלנו את השפעת?
אפשר להתחיל לתת סימנים אוטוביוגרפיים בסיפור של טבת־קלגסבלד, והיא אפילו לא מנסה להסתיר אותם. אביה הוא שבתי טבת, עיתונאי ומי שנחשב לביוגרף החשוב של דוד בן־גוריון. טבת זכה בפרס ישראל שלוש שנים לאחר שלקה באירוע מוחי, והלך לעולמו מספר שנים לאחר מכן. נוגה אדר, המחזאי ואבי הגיבורה ב"חתן הפרס", הוא כמובן פרפרזה על שמו של שבתי טבת – שם פרטי של כוכב לכת ושם משפחה מתוך לוח השנה העברי – וגם הוא זוכה בפרס ישראל רק לאחר שעבר שבץ מוחי. המחזה המוכר והמצליח ביותר של נוגה אדר הוא "הגנרל", שבו מתוארת דמותו של תא"ל יעקב דובין, שסומן בידי ועדת חקירה כאחד האחראים למותם של אלפי חיילים במלחמה כושלת. במאי ההצגה לוקח את הטקסט האמפתי יחסית של אדר כלפי הגנרל – שהוא גם שכנו וידידו – והופך אותו לכתב אשמה חריף כלפיו. מעשה זה גורר אחריו מריבה רבת שנים ובעלת פרופיל גבוה בין השניים. במציאות, שבתי טבת ליווה את שמואל גונן (גורודיש) במהלך מלחמת ששת הימים, כתב לאחר מכן את הספר "חשופים בצריח", וכנראה מאוד לא אהב את מה שנעשה לדמותו של גונן במחזה "גורודיש" שנים רבות לאחר מכן.
אבל האמת היא שגם אם הפרטים הביוגרפיים של טבת־קלגסבלד ומשפחתה אינם מוכרים לכם, אין שום צורך לקרוא עליהם בוויקיפדיה לפני קריאת "חתן הפרס" – כיוון שלמרות הממד האישי שכאמור קיים בספר ללא ספק, הסופרת מפליאה לתאר ברגישות ובנחישות סיטואציות משפחתיות שמכיר כל מי שאחד מבני משפחתו נקלע אי פעם למצב רפואי שברירי. בנוגע לאפיק השני של העלילה – סיפור החברות העצוב עם שני – גם כאן נדמה שלכל אחד ואחת מאיתנו ישנם החבר או החברה הכי טובים שהיחסים איתם היו אמורים להישאר לנצח נצחים ואיכשהו נמחצו תחת מכבשי המציאות, הקנאה, היוהרה והרכילות המרושעת.
זה אולי נשמע כמו ספר עצוב מאוד, ואכן הגיבורה מאבדת בו כמעט את כל מי שיקר לליבה, אבל זו בדיוק הנקודה שבה "חתן הפרס" מתרומם מעל שגרת הספרות הישראלית והופך להברקה שקשה להניח מהיד: מעטפת היגון הזו מומתקת באינספור דיאלוגים שנונים, בחוכמת חיים ובאהבת אדם, שמומטרים כמטח חיצים על פני כמעט כל עמוד. גם אם תזילו דמעה בסיומו, העין השנייה תישאר צוחקת.
חתן הפרס
יעל טבת–קלגסבלד
כנרת זמורה,
270 עמ'
