כאשר אשתי דורית נפגשה בפעם הראשונה עם מושקו, עוד בטרם נכנסנו לדירתו במושב משואות־יצחק, עוד לפני שאמרנו שלום לרעייתו יעל, הוא אמר בקול שאינו מותיר ספק: "את יודעת, אני מכיר את יואל עוד לפני שהכיר את עצמו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוקי המשחק החרדי: התזמון מושלם, הביצוע חלקי
– הסבה מקצועית: עובדות התרבות שהפכו לחוקרות אפידמיולוגיות
– מחוסר אמון לכאוס: כך הפכה בני ברק 2021 למיניאפוליס 2020
הכרנו שנים רבות, וכאשר שחזרנו את העבר הגענו לכך שתחילת היכרותנו הייתה בשנת 1952, כאשר הגיע בפעם הראשונה להתייעצות בבית הורי בקבוצת יבנה. הוא היה ראש המועצה האזורית שפיר, צעיר בן 27 וחדש בתפקידו, ואבי פתח באותה שנה את סמינר (היום מכללה) גבעת־וושינגטון. אף שהכירו קודם, הרי שמאז אותה פגישה נרקם ביניהם קשר הדוק, ומושקו ראה באבי, הרב פרופ' דב רפל, את יועצו החינוכי.
לפני יותר משנתיים פניתי למושקו בבקשה לקיים פגישה על עתיד הארכיון הפרטי שלו. קיימנו מספר שיחות במשרדו שבהיכל שלמה, באוניברסיטת בר־אילן ובביתו. חשתי מההתחלה שיש על מה לדבר, וכי הוא עצמו, הנמנה על מייסדי האוניברסיטה, מעוניין בכך. הוא סיפר לי על פניות קודמות, שיתף בהתלבטויות, וביקש תשובות לשאלות שונות: כיצד יטופל הארכיון? האם נסרוק את כל החומר? האם הארכיון יהיה פתוח לקהל לצורכי מחקר? בשלב מסוים אף הציע שהוא יסייע בגיוס כספים להקמת בניין הציונות הדתית באוניברסיטה. בכל השיחות הייתי חדור מטרה: להעביר את הארכיון להפקדה מהר ככל האפשר.
הזמן עבר והרגשתי שמושקו נחלש, הגיל עשה את שלו. בכל שיחת טלפון הוא חזר וביקש: "תן לי זמן לארגן טוב יותר את החומר". במציאות, הדחיפות עלתה מחודש לחודש. בשנה האחרונה מושקו היה כל הזמן בבית. איש המעש הנצחי נאלץ, כמו כולנו, לשבת ולעשות את כל העבודה באמצעות הטלפון. בפסק הזמן שבין הסגר הראשון לשני נפגשנו בביתו לשיחה ארוכה ולתיאומי העברת הארכיון. בין הסגר השני לשלישי נפגשנו שוב. הפעם באנו במטרה ברורה לו ולנו: מתחילים להעביר את הארכיון.
ראיתי על עיניו, ההולכות ונסגרות, שהוא שמח מהמהלך המעשי. חרף מצבו הבריאותי הוא הצטרף אלינו לאריזה וסגירת הקרטונים שהבאנו. בזמן האריזה אמר לי במפתיע: "אמנם לא הכנתי, אבל אני מציע שתעלה על הסולם ותוריד את כל היומנים השנתיים שלי. ביומנים רשום כל מה שעשיתי מאז התחלתי בפעילות ציבורית".
באותו יום, לפני חודש וחצי, הייתה זו פגישתי האחרונה עם מושקו.
חזרנו לאוניברסיטה עם החלק הראשון של הארכיון. מאז ועד פטירתו היו לנו רק שיחות טלפון. מתוך היומנים שנמסרו לי, ואשר כל יום שבהם גדוש פגישות ונושאי דיונים, כאשר הצבע הכחול של העט שבו כתב על פגישותיו והנושאים לטיפול צובע כל עמוד ועמוד, מלמעלה למטה – בחרתי כמה ימים, כמה נושאים, מתוך גודש הפעילות שמושקו היה מעורב בה.
חידוש גוש עציון
בימים שלאחר מלחמת ששת הימים מושקו סער וגעש מתוך רצון לממש מהר ככל שאפשר את ההישג הצבאי הגדול. בימי מלחמת העצמאות, שבהם הותקפו ארבעת יישובי גוש עציון שוב ושוב, שהה מושקו כשליח מהארץ בהדרכה במחנות קפריסין. כעת הוא רצה לחדש ולבנות את יישובי הגוש, להוסיף להם וליצור מציאות שלא ניתנת לחזרה.
מעניין לקרוא את התוכנית שכתב כבר ביום שבו שוחררה ירושלים וכל חבל הארץ שמדרום לה, ולעקוב אחרי פעילותו בתחום הקשר עם מוסדות המדינה. למשל הפגישות עם ראש הממשלה לוי אשכול, ובמקביל פעילות חיצונית במסגרת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אך ככל שהוא עסוק וטרוד, הוא איננו שוכח את חייו במשואות־יצחק ואת המחויבויות כחבר במושב שיתופי.
כ"ח אייר תשכ"ז, 7 ביוני 1967
שוחררה עיה"ק ירושלים תובב"א
גוש עציון והר חברון
הצעות ותוכניות לשיקומו של גוש עציון
1. תכנון קבע של אזור שלם לפי הקו של מרכז אזורי חצי עירוני ומסביבו משקים חקלאיים המהווים יחד יחידה אורגנית, משקית, חברתית, אורבנית, אחידה.
* תכנון המשקים החקלאיים: ריכוז וסיווג הקרקעות, ריכוז מקורות המים, כמויות, קביעת ענפי החקלאות הבאים בחשבון; גידולים: מטע, לול, ירקות, פרחים, כוורת.
* תכנון ענף קיט על סוגיו השנים ומיקומו במרכז או בישובים החקלאיים בהרים. בית הבראה, אירוח יומי, אכסניית נוער, טיולים יומיים וכו'.
* המרכז האזורי יכלול: מרכז מינהלי ושירותים למשקים החקלאיים, משרדים, מרפאה, מרכז ארגוני, חברה, הובלה.
2. מוסדות חינוך: בית ספר יסודי, מוסדות חינוך גבוהים – פנימיים וארציים, ישיבה גבוהה במסגרת צבאית כנח"ל, ולימודים נוספים. מדרשה ללימודי יהדות, סמינר לפעילים, בית ספר שדה להכרת הר חברון.
3. מרכז תיירות: מסעדה, מזנון, קיוסק, מוסך לתיקונים ושרותי סיכה, מרכז קניות.
4. תעשייה קלה: הקמת ענפי תעשייה שונים, ובתוכם תעשיית תשמישי קדושה, מרכז לסופרי סת"ם וכו'.
5. מלאכה: בתי מלאכה שירותיים, שרברב, מסגרות, קואופרטיב להובלת משאות.
לשם מימוש הנ"ל יש להקים: 1) גוף מתאם מכל המוסדות. 2) גוף מבצע בעל סמכויות מבפנים, במקום.
קביעת שלבי ביצוע.
כ"ט אייר תשכ"ז , 8.6.1967
ביקור בירושלים.
מכתב לשר שפירא; יישוב מחדש של עציון.
מכתב לאלוף חיים הרצוג. ישוב מחדש של עציון.
מכתב לרבנות בעניין הנ"ל.
מכתב לרענן וייץ (ראש מחלקת ההתיישבות; י"ר) בעניין הנ"ל.
ד' סיון תשכ"ז, 12.6.1967
עליתי לעיה"ק ירושלים תובב"א והתפללתי ע"י הכותל המערבי
סיור עם הרבנים הראשיים בחברון, מערת המכפלה, בית לחם, קבר רחל.
ה' סיון תשכ"ז, 13.6.1967
סיור בגוש עציון עם הוועדה ונציגי הישובים, הסוכנות, הקק"ל וכו'.
ביקור בכל יישובי הגוש, חברון, בית לחם, ירושלים העתיקה.
תורנות רפת ליל חג.
ו' סיון תשכ"ז, 14.6.1967
תורנות העמסת ירקות.
יעקב (יעקב כץ, חתנו של מושקו ולימים פרופסור בבר־אילן; י"ר) חזר ב"ה הביתה.
י"ב סיון תשכ"ז, 20.6.1967
סיור חברי משואות יצחק בגדה המערבית ובגוש עציון.
מסלול: ירושלים, שייך ג'ראח, הר הצופים, יריחו, קליה, ים המלח, מעין פשחה, קומראן־מערות, כביש צור באחר־בית לחם, כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים, בריכות שלמה, ארטס, בית לחם, כנסיית המולד, קבר רחל, שער מנדלבאום, שער האריות, שער האשפות, הכותל המערבי, ירושלים.
ד' אב תשכ"ז, 10.8.1967
פגישה עם לוי אשכול ראש הממשלה (בנושא חידוש ההתיישבות בגוש עציון; י"ר)
י' אב תשכ"ז, 16.8.1967
פגישה עם הרב צבי יהודה הכהן קוק.
משרד ראש הממשלה. פגישה עם ראש הממשלה בירושלים.
י"ד אב תשכ"ז, 20.8.1967
8.30 בערב. פגישה: נתן אלתרמן, משה שמיר, משה טבנקין, צבי שילוח, אליעזר ליבנה (כל המשתתפים הם מייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה"; י"ר)
כ"ג אב תשכ"ז, 29.8.1967
פגישה עם שר הבטחון משה דיין.
נתן אלתרמן, אהרן אמיר, משה שמיר, צבי שילוח, אליעזר ליבנה, משה מושקוביץ, גרשון שפט (באותם ימים נפגשים חברי התנועה למען ארץ ישראל עם שרים רבים. את הפגישות מתאם מושקו; י"ר)
י"ז אלול תשכ"ז, 22.9.1967
פגישה עם ראש הממשלה, הקריה.
אושרה עלייה להתיישבות בגוש עציון.
כ"ב אלול תשכ"ז,27.9.1967
ושבו בנים לגבולם. ההתנחלות המחודשת בכפר עציון.
שלושה חודשים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים חזרו בני כפר עציון למקום שעליו נלחמו הוריהם, שרבים מהם נהרגו בקרב עם צבא הלגיון הירדני ואחרים נלקחו בשבי הירדני. הלחץ המסיבי שהפעיל מושקו לחדש את היישוב הצליח באופן יוצא דופן. מושקו לא היה היחיד אבל ללא ספק היה הדמות המרכזית, הוא הוביל את המהלך הגדול וההיסטורי.
עדות אישית: הייתי בכפר עציון באותו יום. התרוממות הרוח שחשו הבנים החוזרים הייתה עבורם הגשמת חלום שאיתו גדלו במשך תשע עשרה שנים. לא עוד תצפית ממרחק באמצעות משקפות, אלא חידוש היישוב במקום שבו הקימו אותו הוריהם.
בדרך אפרתה
אין איש בישראל שזכה להקים מפעל תורני כה גדול כמושקו. בראשית שנות השישים הוא יזם והקים את ישיבת אור עציון, שראשיתה כישיבה תיכונית־חקלאית בשטח המועצה האזורית שפיר, בהמשך הייתה לישיבה תיכונית ולימים נוספו לה ישיבת הסדר ופנימייה צבאית. שיתוף הפעולה בין מושקו ובין הרב חיים דרוקמן היה כל השנים יסוד ההצלחה. באחת השיחות אמר לי: "בכל יום שישי בשעה קבועה אני נפגש עם הרב דרוקמן".
אהבתו של מושקו לעולם התורה הייתה למרכיב היסודי של חייו ופעילותו. בימיו כראש המועצה האזורית שפיר החליט על מינוי רב למועצה האזורית, הראשון בתפקיד זה במדינת ישראל הצעירה. בשנת 1964 הוא כותב כך ביומנו:
עבודתו של הרב האזורי (ביוזמתו של מושקו נבחר הרב בנימין אביעד לרב הראשון של המועצה; י"ר)
* כינוס המועצה הדתית אחת לחודש, דיווח והחלטות.
* ביקור קבוע, דו־שבועי, בכל אחד מהישובים המכיל: שיחה למבוגרים, שיעור לנוער, שיחה עם הוועד הדתי וביקור בבית הכנסת. מקווה ועירוב.
* ישיבה חודשית עם רבני הישובים על מצב השירותים הדתיים ופיקוח עליהם.
* פיקוח על שיעורי תורה הניתנים בישובים
זמן קצר לאחר שהחלה ההתיישבות המחודשת בגוש עציון יזמו מושקו, הרב חנן פורת והרב יואל בן־נון את הקמת ישיבת הר עציון, והזמינו אליה את הרב יהודה עמיטל. זה האחרון הזמין לאחר מכן את הרב אהרן ליכטנשטיין להצטרף אליו. בכל השנים, מאז 1969, היה מושקו יושב ראש הועד המנהל של הישיבה.
בשנות השמונים שקד מושקו על הקמתה וניהולה של המועצה המקומית אפרתה־אפרת. במשך עשר שנים, מ־1970 ל־1980, כיתת את רגליו ממשרד למשרד עד שהגשים את חלומו. הקמת אפרת התרחשה רק בעקבות שיתוף פעולה נדיר שהשיג מושקו עם הרב שלמה ריסקין, שעלה מארה"ב יחד עם רבים מבני קהילתו במנהטן.
ולצד כל מפעליו, מושקו לא הזניח את משואות־יצחק ואת אזור שפיר. בצד תורנויות שבת ברפת או בהעמסת תוצרת חקלאית, הוא תורם מזמנו כמורה ומלמד. ביומנו משנת תשמ"א רשום מדי שבוע שיעור בתנ"ך שהוא מעביר בתיכון שפיר, וכן שיעור קבוע בספר שמואל ונביאים אחרונים שהוא מלמד בערב את הנשים במשואות יצחק. הימים שהוא מלמד גדושי פעילות. באחד הימים הוא חוזר מפגישה עם שר הביטחון ישירות לשיעור של ערב, בהזדמנות אחרת הוא נוסע לפגוש את האדמו"ר מבעלז לאחר שלימד שיעור בתיכון.
חיבור הזיכרון עם הרצון
היומנים של מושקו חושפים את חוכמתו ותבונתו במלאכת העשייה. אני מעיין ביומן משנת תשמ"א, ומוצא בדפים הרבה מאד תבונה וחוכמת חיים. מושקו כותב לעצמו "פרקי אבות" לשם הגנתו. אמנם לא הכל מקורי משלו, אך ניכר שמכל שכתב (או העתיק לעצמו) למד והסיק לקחים.
– האני של כל אדם הוא הסכום היוצא מחיבור זיכרונו עם רצונו; מהתאחדות העבר עם העתיד. האדם הוא צעיר או זקן כמידת הזיכרון והציפיה אשר בו (27.9.1980).
– קיימות שתי דרכים להצלחה בעולם: האחת – שימוש בכוחות עצמך; השנייה – ניצול טיפשותם של אחרים (25.10.1980).
– מי שמסוגל לעשות דברים – עושה אותם; ומי שאינו מסוגל – מלמד אחרים כיצד לעשותם (3.1.1981).
– אפרת אינה רק היסטוריה, רגשות, ונוף בעלי עוצמה וללא גבול. אפרת אינה רק מאחז ביטחוני שיקשר בין גוש עציון לירושלים. אפרת חייבת להיות משפחה גדולה, גאה ומאוחדת, נוף אנושי מיוחד במינו, זוהי מטרתנו (10.1.1981).
– הכסף הוא עבד טוב אך בעלים מרושע (27.2.1981).
– שא את השכלתך בדרך שאתה מחזיק שעון כיס במעילך. השתמש בו, רק אל תוציא אותו לעיני כל, רק כדי להתפאר בו (4.4.1981).
– לעולם אל תכתוב דבר שאינך מוכן לחתום עליו (23.5.1981).
– מי שלא יודע שהוא לא יודע – הוא ילד, לַמֵד אותו; מי שיודע ולא יודע שהוא יודע – הוא ישן, עורר אותו; מי שלא יודע, ולא יודע שהוא לא יודע – הוא טיפש, התרחק ממנו; מי שיודע ויודע שהוא יודע – הוא מנהיג, לך בעקבותיו (7.6.1981)
"בגין – קלף למיקוח"
מושקו לא נמנה עם האנשים שהם בבחינת "נוסע מתמיד". נסיעותיו היו קצובות, בדרך כלל אחת לשנה, כמקובל לגבי חבר מושב שיתופי. אף שהיו לו אפשרויות רבות, הוא נמנע מלנסוע ו"שיגר" אנשים למקומות שונים על פני כדור הארץ. עיקר נסיעותיו היו לשם גיוס כספים לעיר אפרת. ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן הרבה לשלב את נסיעותיו עם החופשה השנתית.
בתשמ"א הוא נוסע למסע של ממש בדרום אפריקה. אפרת כבר נבנית, וצריך לגייס אנשים שיעלו להתיישב בעיר, ולגייס כספים לפרויקטים הגדולים. מושקו מתרוצץ ובכל ערב כותב סיכום היום, אותו יספר בארץ ויהיה בסיס לכיתובים על גב הצילומים השונים. הדיווח מפורש וממלא עמודים, אך בתום המשימות הוא יוצא עם יעל רעייתו לפארק קרוגר, להר השולחן ולשאר נפלאות הטבע של דרום־אפריקה על חלקיה השונים.
דומה שרשמי המסעות השונים הם המרכיב האישי ביותר ביומניו הרבים של מושקו.
דיווח דומה מבחינת הפירוט ומרכיבי הסיפור הוא נותן ב־1995, בעת שהוא מבקר בפראג. מחד, הוא שקוע בפרויקט שלקח על עצמו לגאול ספרי תורה שניזוקו על ידי הנאצים ונפסלו משימוש. בעקבות שיחה עם מנהל המוזיאון היהודי ואוצר אוספי היודאיקה של הקהילה הוא רושם ביומנו: "הוא (ד"ר פבלט) לצידנו, סיכויים של המשך אפשרי" (23.6.1995). אך מאידך, מושקו עצמו יליד צ'כסלובקיה־צ'כיה, ובנסיעה הוא חוזר לבקר במחוזות ילדותו מהם יצא כאשר היה בן עשר, ב־1935.
קשה לעקוב אחרי קשת המעורבות של מושקו בחברה הישראלית. ביומן של שנת 2011, שבו הוא מסכם טיול מהנה עם יעל באיטליה, אתה מוצא אותו בישיבות ובדיונים בגופים ציבוריים לאין ספור. הנהלת ישיבת הר־עציון שהוא היושב בראשה, בהנהלת ישיבת הכותל, הנהלת גבעת וושינגטון, מועצת המייסדים של אוניברסיטת בר־אילן שהוא עומד בראשה, הנהלת היכל שלמה שהוא היו"ר, מכללת שערי משפט שגם שם הוא יושב ראש ההנהלה, ועוד לפחות עשרים ארגונים ומוסדות נוספים.
בין לבין שוקד מושקו על המפעל הגדול של גאולת ספרי תורה פסולים מארצות אירופה השונות. התנא דמסייע הוא הרב מיכאל מלכיאור, ובמשך כמה שנים של פעילות אינטנסיבית הוא מצליח להציל אלף ספרי תורה. הוא מארגן טיסות מיוחדות לארצות הבלטיות, הוא מפעיל בני קהילות שיעשו עבודת הכנה, הוא מתאם עם השלטונות בארצות השונות באמצעות שגרירות ישראל ומקבל את אישור המדינות, עבודה ענקית המחייבת תיאום ודיפלומטיה ברמה הגבוהה ביותר.
בקיץ 2011 הוא מתחיל במלאכת הסיכומים ביומנו (7.7.2011). הוא רושם סיפורים הקשורים בהקמת הגוש שאסור לשכוח. הספר "לבנות ארץ", הביוגרפיה שלו שכתבה אפרת קראוס, עתיד לראות אור לאחר מכן, וכך עולים מתוך הסעיפים השונים הנושאים שהיו חשובים לו:
* המנזר הרוסי, מקורו ותפקידו.
* חשמל ירושלים באפרת
* המפגש בעץ מיד אחרי השחרור ועמדת רבדים
* תרומה על תנאי החזרת שטחים
* רישום קרקעות ומס הכנסה – בית לחם
* כביש המנהרות – היינו כחולמים
* הכנות למרכז בריאות משותף (יהודי־ערבי; י"ר)
* משה דיין, הישיבה
* בגין – קלף למיקוח
כל כותרת היא סיפור, כל כותרת היא פעילות שנעשתה, כל כותרת היא חלק מעולם העשייה הגדול שהיה כרוך בחידוש ובבניית גוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים. חמישים ושלוש שנים, יותר ממחצית חייו, הקדיש מושקו למפעל האדירים, וכאשר סגר את עיניו ידע כי חלומו הגדול התגשם. לא מצבות ולא אנדרטאות הוקמו לזכר הנופלים במלחמת העצמאות, אלא עולם חי ותוסס עם אלפי יהודים הממשיכים ומרחיבים את מעשי אבותיהם.
