לא מתנצלת

הבִּיצה הספרותית הזעירה של השירה העברית גועשת בשבועות האחרונים כשמשוררת מושווית לנרקיס או צפרדע, תלוי בנקודת המבט של הכותב. בין המורחים בבוץ למושחים בשמן ניצב ספר שירה המבקש להיקרא לגופו – "ביחדנס", ספרה השני של נעם פרתום. לצדו ניצב "מיגו" – שני הספרים יצאו באותו חודש בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרה השביעי של חדוה הרכבי, שייקרא ויוערך רק בידי מעטים. שני הספרים שונים בתכלית וחשובים בעצם הופעתם, ונראה שחוט דק קושר ביניהם.

הרחק מן הפרסונה הציבורית, שלעיתים היא מסכה ולפעמים היא דמות ממש, מחייבת השירה קריאה רחבה מזו שמציג הספר או הריאיון האחרון של המשורר. משוררים – על אף שהם אוהבים לחשוב כי הם עומדים בבדידותם המזהרת מול העולם – אינם יכולים לכתוב בלא אחרים שקדמו להם, לשו עבורם את הנושאים וסללו בעבורם שפה. שירתן של נשים נצרכת לכך אף יותר: אל מול אלפי שנים של גברים כותבים, עומדות בערך מאתיים שנה של נשים המחפשות את קולן בחיי היומיום והאמנות. ולמרות שיש הטוענים כי כל החוויות הנשיות כבר מוצו בכתיבה, נראה כי הביטוי המיליון ואחד לחיי מלחמה עדיין יכול להיקרא כחשוב, והביטוי המאה למצוקתה של אישה יוכתר כבכיינות.

הטענה כי ספר הוא חשוב רק משום שנכתב בידי אישה אינה מספקת כמובן. ספרים הנוטים להיות חשובים מבחינה פמיניסטית חייבים להוכיח גם את חשיבותם הספרותית. אחרי קריאת שני הספרים נראה כי למרות השונות העמוקה בין הרכבי לפרתום, למרות פערים מובנים – חלקם נסלחים יותר וחלקם פחות – בתכנים ובאיכותם ולמרות הפרשי הגובה בין התכנים והסגנון, אי אפשר להתעלם מהחדשנות הפואטית של השתיים. על אף הדור שמפריד ביניהן ולמרות נקודת המוצא השונה, מחוללות שתיהן מהלך חשוב בשירה העברית בכך שהן מאפשרות לעצמן לכתוב שירה לא מהוססת, לא מתנצלת, רגשית ורגישה מאוד, המוכנה לעסוק בצדדים הלא פוטוגניים של החוויה, בעיקר מצידה הנשי.

אינטימיות עם המוות

בשנה השבעים ושבע לחייה עומדת חדוה הרכבי בשיא כוחה ובשלותה, וכותבת שירה המזכירה בעוצמתה את הסיבילות היווניות, נביאות שהיו מקדישות עצמן לאפולו – אל השירה – ומקשיבות לקול האלים הבוקע מן האדמה. אלא שהרכבי אינה מתנבאת על העתיד אלא מאזינה לעבר: ספרה "מיגו" הוא קינה מפוארת ושוברת לב על מותו של בנה יחידה אלישע, שנפטר בנסיבות טרגיות בגיל צעיר.

קינה על מות בן היא נושא הנחשב יאה לאישה, המוגדרת כמעט תמיד דרך אימהותה. אלא שהרכבי – שמחוללת את שירתה דרך ההעדר שיוצרות הדמויות היקרות בחייה, כראנא, האישה המוזית והמסתורית, בספרה הקודם ועד למיגו, כינוי לבנה המת ושם הספר הנוכחי – מחלצת מהלשון ביטוי עמוק וחדש לאובדן:

הָשִׁיבוּ לִי אֶת מִיגוֹ שֶׁלִּי / הָשִׁיבוּ לִי אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁלִּי / הָשִׁיבוּ לִי אֶת הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים שֶׁלִּי / הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד הַיְפֵהפֶה שֶׁל הַנֶּצַח שֶׁלִּי / מַלְאָךְ אִינְדְיָאנִי שֶׁלִּי / אֲדוֹן עוֹלָם שֶׁלִּי / הָשִׁיבוּ לִי אֶת רֶדֶת הַלַּיְלָה שֶׁלִּי / לְַיָלה אַחַר לְַיָלה שֶׁלִּי / לָלֶכֶת לָרוּץ לִרְקֹד לָשִׁיר כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלִּי / הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַנְּשִׁימָה שֶׁלִּי / הָרֹאשׁ הַלֵּב הַדָּם הָעֲצָמוֹת שֶׁלִּי / רָעָב וְצִמָּאוֹן שֶׁלִּי / אוֹר וְנִצְחוֹנוֹת שֶׁלִּי / בַּית שֶׁלִּי / הַחֹם שֶׁבַּחֶדֶר שֶׁלִּי // הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַדָּבָר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתִּי עָלָיו שֶׁלִּי / אֶת הָרֶגַע הַהוּא / רֶגעַ כָּזֶה / שָׁם / כְּמוֹ שָׁם / בְּשָׁלֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר / עַל שְׂפַת בְּרֵכָה עֲנָקִית / וְשׁוּם הַשְׁגָּחָה לֹא הָיְתָה עַל הָאָרֶץ / וְשׁוּם הַשְׁגָּחָה לֹא הָיְתָה בַּשָּׁמַיִם // וְהַלִּוְיָתָן שָׁאַל "מָה, זֶה נָכוֹן שֶׁלְּכָל הָאוֹקְיָנוֹסִים אֵין קִירוֹת?"

האבדן הזה, סופיותו של המוות הנחווה באינסוף רגעים של כאב בחייה של המשוררת, עשוי להזכיר את קולה של החיה הפצועה, הפועה ומנהמת בשל הגור שאבד לה, אלמלא הייתה כותבת הרכבי את שיריה בקול המעניק חיים לא רק לכאבה, אלא גם לקיומו הנעדר של הבן המת. מותו מעניק נוכחות אורפאית כמעט לדיבור עליו, מכיוון שכמו אורפיאוס, המנסה לחלץ את אהובתו ארודיקה מהשאול באמצעות הנגינה, משתמשת הרכבי בשירתה כדי לעורר את הדיבור והזיכרון שבבן, ובאמצעות המילים ללכוד עוד רגע מהחיות שבו. הרכבי מעניקה לקורא תחושה של אינטימיות עזה, ארוטית כמעט, עם החוויה שלה ועם גוף הבן, והקרבה הזו, יחד עם האימה המתעוררת בשל המחיר שהיא נושאת, היא חלק מהכוח בשירתה של הרכבי, שכמו אין חציצה בין חומרי שירתה לעולם.

משוררים נעלבים בקלות

התפיסה הזו, שאין הפרש בין השירה למציאות והכול מוכרח להתפרש על ידה, גם במחיר כבד, היא עיקר החוויה הפואטית של נעם פרתום. למרות שהשתיים הושוו, שלא בצדק, ליונה וולך, יש לקרוא את שתיהן מאותה הנחת יסוד: מדובר בשתי משוררות בעלות פואטיקה עזה, מתפרצת, מסורת נפש – כזו שההכרח בביטוי שבה גדול מהמחיר שיידרש לשלם עליו.

לנעם פרתום (ילידת 1986) קול מובהק ומיידי: שירתה בוקעת בעוצמה וסגנונה נע בין שירה וידויית – מהסוג שפיתחה למופת אן סקסטון – לשירת ספוקן וורד, שכוחה לא בעומקה אלא בביצוע ובצליל שהיא מייצרת. מהחיבור הזה נולדת שירה רגשית ועמוסה מבחינה לשונית, צלילית ומטפורית, שאין נושא שאינו יפה לה; מנושאים המוכרים לשירה כאהבה ומחאה ועד לנושאים קלים פחות לעיכול כדימוי גוף, איבריו וביטוייו השונים.

כמו ברבים מהשירים הנכתבים כיום, שירתה של פרתום מתאפיינת בנראות ביוגרפית, הנוטה להיות פחותה באיכותה ביחס לשירה שאינה בוחנת את החוויה הפרטית בלבד. פרתום במיטבה כשהיא חורגת משירים העוסקים באופן מופרז בפרטי הפרטים של עולמה, כמו בשירים שבהם היא בוחנת דרך דמויותיהן של אמה וסבתה ייצוגים שונים של נשיות, גוף, בגידה ואהבה. ספרה מלא בהומור עז, חי ומודע, כבקטע מהשיר שהיא כותבת על משוררים ובכך מקדימה את הביקורת:\

מְשׁוֹרְרִים הֵם יְצוּרִים נוֹחִים לְהֵעָלֵב. / הַתֶּרְמוֹסְטָט הַפּוֹאֶטִי הַפְּנִימִי שֶׁלָּהֶם מְכֻוָּן לִנְקֻדַּת / רְתִיחָה מִתְאַמְלֶלֶת (כְּמוֹ חֲתוּלַת סוֹף יִחוּם מְיַלֶּלֶת) / וְקוֹפֵץ פּוּנְקְט לִשְׁחָקִים שֶׁל יִסּוּרִים / בְּכָל פַּעַם שֶׁהֵם מְרִיחִים קְצֵה קָצֵהוּ שֶׁל עֶלְבּוֹן:/ פּוֹטֶנְצְיָאל הִתְכַּרְכְּמוּת וְהִתְכַּרְבְּלוּת בְּשַׁבְּלוּל / אוֹ רֵיחַ קָרָמֶלִי פַּחֲמִי שֶׁל פֵּרוּר אֶגוֹ שָׁחוּם / שָׂרוּף עַל מַחֲבַת. מְשׁוֹרְרִים // הֵם אַלּוּפֵי עֶלְבּוֹן בֵּינְלְאֻמִּיִּים. טוֹוִים / תֵּאוֹרְיוֹת קוֹנְסְפִּירַצְיָה בְּנוּל אֲרִיגָה מְחֻשְׁמָל וְתוֹךְ שְׁנִיּוֹת / בְּשָׂרָם הַבְּצֵקִי מִתְלַהֵט מֵרֹב פְּגִיעוּת: הִיא אָמְרָה עָלַי כָּכָה, / אַתְּ שׁוֹמַעַת?

עריכה כמעשה חסד

הכנות הקיצונית של פרתום בעיסוק בחומרי חייה מעוררת אמון בקולה כשהיא אוהבת וכואבת ומתמסרת לנפש על גבי הדף. אלא שיחד עם זאת, השיטפון המילולי של שירתה מחייב עידון ואיפוק כדי שהתוכן יהיה עז כמו כלי הביטוי שלו, בעיקר ביחס לשירים חלשים ולא מלוטשים שבהם נראה שהקול העז מאוהב בצלילו עד לפטפטנות יתר.

בשירה טובה אסור שיתקיים פער בין עוצמת הרגש לדיוק החוויה וזו נקודת התורפה המהותית של הספר. במיטבה נקראת פרתום כמלאת חום, הומור ורגש; אלא שהאיכות הזו תבשיל אם תיערך בתבונה רבה יותר. ההכרח בעריכה תקיפה הוא חסד עם המשורר. המשורר עזרא פאונד, שערך את הפואמה הענקית של תומס סטרנס אליוט, מהגדולות במאה העשרים, קצץ כמחצית מהשורות שבה והעניק לקוראים יצירת מופת.

במאמרה הפמיניסטי החשוב "צחוקה של המדוזה", מתארת הסופרת והפילוסופית הלן סיקסו כיצד כתיבת נשים על חוויותיהן תיצור שינוי גם בכלים הפואטיים של הספרות. לפנינו שתי משוררות, שלמרות ההיכרות שלהן עם מגוון צורות שירה וסגנון בוחרות לפרוע סדרים כגבוה ונמוך, עברית ולועזית, גמגום וקול, כדי לייצג את החוויה בשלמותה. השינוי הזה, של משוררת המודעת לכוחה ונותנת לו להבקיע בלא להתנצל, הוא חידוש גדול מצד התכנים והביטוי שלהם. "הגיע הזמן שהאישה תסמן את צעדיה בשפה הכתובה ובזו שעל פה", כותבת סיקסו, ונראה כי הספרים שלפנינו, למרות הפער שביניהם, מסמנים את צעדיהם על אותו קו דק.

מיגו, חדוה הרכבי, הקיבוץ המאוחד, 131 עמ'

ביחדנס, נעם פרתום, הקיבוץ המאוחד, 219 עמ'