מדברים בלי מילים: אסופת מאמרים על הנשגב מאיתנו

הסופר חורחה לואיס בורחס העיר פעם בשנינותו ש"קפקא בישר את מבשריו". במשפט פרדוקסלי זה הוא לכד את העניין, שלפעמים תופעה הנגלית לעינינו במלוא תפארתה, סיפורי קפקא למשל, מגלה לנו רטרואקטיבית את כל "מבשריה" – כל אותם סיפורים "קפקאיים" שנכתבו עוד לפני שקפקא נולד. זה לתחושתי המקרה גם עם המושג שאסופת המאמרים שלפנינו באה להנכיח במלוא העוצמה – תיאופואטיקה. מלכתחילה אינך יודע מה משמעו של מושג זה ומדוע עלה על השולחן כעת; לאחר שהבנת אותו, אתה מזהה בדיעבד את כל "מבשריו" באמנות, בדת ובהגות, בישראל ובעמים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– היעד של משרד הבריאות: מאה אלף מחוסנים חדשים ביום
– פלוגת ברק: מדוע טילי חמאס משוגרים בלילות סוערים
– בנק ישראל הכריז מלחמה על השקל החזק

במקור, המושג תיאופואזיס, המוכר לחוקרי דתות, מייצג את התהליך שבו ישו עבר בגופו תהליך האלהה. מעתה אין לראות בו יצור אנושי סובל, אלא ייצוג "פואטי" של הסבל האלוהי גופו. פרדוקסלי? התשובה היא כן. עד שבא מרטין היידגר, שלצערנו אי אפשר איתו אך גם אי אפשר בלעדיו. הגותו פעפעה עמוק כל כך לתרבות המערבית, כולל דרך שלל תלמידיו היהודיים, כך שהתעלמות מכתביו איננה מאפשרת את הבנת תולדות הרוח כיום. אם לתמצת את דבריו, לדידו של היידגר בהגותו המאוחרת, לא ניתן לדבר על ה"הוויה", על כל מה שנמצא, אלא דרך שפה פואטית. יש לשבור את התחביר הקיים ולהמציאו כל העת מחדש, אם רצונך לומר דבר אמיתי על המציאות. הדבר נכון שבעתיים לגבי ההוויה האלוהית: האונטולוגיה נחסמה לחלוטין, אך נותר ערוץ פתוח אחד עם האלוהי: הפואטיקה. זוהי התיאו־פואטיקה.

דבריו של היידגר בהקשר זה נשמעים מיסטיים, ואמנם רבים נדרשו לשאלה האם היידגר, הפילוסוף הגדול, שב לגרסה דינקותא שלו וחזר להיות תיאולוג? לדידי התשובה ברורה. היידגר שייך למשפחת הוגים גדולים, בהם יונג ומאוחר יותר ביון, שבשלב מסוים ה"הגות" כשלעצמה, עם כל כבליה הרציונליים־מדעיים, כבר לא עניינה אותם. הם, שנגעו באור, מתארים את המפגש החי ואת דרכי זרימתו אלינו. זוהי כמובן תיאולוגיה.

תיאופואטיקה הוא אפוא המושג שטבע מחדש היידגר על מנת להגדיר את היחס הראוי כעת אל הא־ל. איננו יכולים עוד לדבר על אודותיו במושגים הרגילים בפילוסופיה; אנו יכולים רק לפתוח את תודעתנו על מנת שהלה יאיר אותה, ודרך השפה החדשה שנמציא נוכל לשוחח עליו.

קרבה או ריחוק

הספר שלפנינו הוא אסופת מאמרים בעריכתם של שני פרופסורים מאוניברסיטת בר־אילן: אבי אלקיים, חוקר קבלה ומיסטיקה, ושלומי מועלם, חוקר ספרות משווה. הספר מניח את היסודות ובונה מהם את הבניין. תחילה מובא כאן תרגום מאמרו של סטנלי הופר משנות השבעים, מאמר שהיה למעשה הרצאת הפתיחה של כנס שהתקיים בארה"ב, ושביקש לכונן את התיאולוגיה בת זמננו על בסיס הגותו המאוחרת של היידגר. באותו כנס המושג "תיאופואטיקה" הוחתם באופן פילוסופי־אקדמי כדרך היחידה שבה יש כיום להתייחס אל הטרנסצנדנטי. בנוסף, מועלם מפרט את המפנה ההיידגריאני בשפה הניתנת להבנה, ומשווה אותו להגותו המאוחרת של ויטגנשטיין.

מאלף לראות כיצד מתוך נקודת מוצא דומה הגיעו שני הפילוסופים למסקנה הפוכה בכל הנוגע לתפקידן של הפואטיקה ושל הדת. שניהם ביקרו את התיאולוגיה הנוצרית "המבקשת לדבר על האלוהות, בעקבות אריסטו, כ'יש מושלם' ונבדל תוך הזנחת העיקר והוא 'נוכחות האל החי בחיי העולם'" (עמ' 90). ביקורת מוכרת מן החסידות והניאו־חסידות שלנו. אך בעוד שהיידגר האמין שתפקיד השפה הוא הנכחת הקדושה על ידי הפואטיקה ובכך אפשר להשיב את האלוהים לחיינו, וינטגנשטיין, שהיה רליגיוזי לא פחות מהיידגר, הועיד לשפה ולפואטיקה את התפקיד לבטא את רוממות הקדושה – להדגיש את הפער האינסופי בין הבורא והנברא. מועלם מפרט את הלוגיקה הפנימית של כל אחד מהם וכיצד הגיע למסקנה הפוכה מזולתו. לי הדבר הזכיר תשובה שענה לי הרב יהודה עמיטל כששאלתי אותו כיצד זה ייתכן שהרב סולובייצ'יק מדבר בעיקר על ריחוקו של הא־ל, ואילו הרב קוק על קרבתו. "זה עניין של אופי", השיב.

משהונחו היסודות לדיון על תיאופואטיקה, אפשר כעת לזהות את "מבשריה" ואסקור כאן רק אחדים מהם. אבי אלקיים מראה את התיאופואטיקה בשירתו של אלחסיין אבן מנצור אלחלאג', הצופי בן המאה העשירית שנהרג על אמונתו, או כפירתו – תלוי את מי שואלים. במאמר מובאות שורות יפהפיות, ממיטב ההגות הצופית, אך גם השורות הבאות של אפלטון: "כל המשוררים האפיים הטובים מחברים את כל שיריהם היפים הלאה לא מכוחה של מומיות אלא מהשראה אלוהית ומתוך כפייה… אין בכחו לומר שירה עד… שתעזבנו הבינה ולא תהיה עוד דעתו בו" (עמ' 337). מה שאמר אפלטון על המשוררים היוונים הוא כעת גורלה של התיאולוגיה כולה; והרי כבר אמרו שהפילוסופיה כולה אינה אלא הערות שוליים לאפלטון.

לב המאפליה

איתמר תיאודור הקדיש את מאמרו לבהאגווטה פוראנה, יצירה הינדואית כתובה בסנסקריט מן המאה התשיעית, שמבטאת גם היא עמדה "תיאופואטית". המעניין במאמרו לדעתי הוא הגדרת ה"פרסונליות" של האדם, דהיינו מתי האדם מבטא את עצמו באופן הנכון ביותר למהותו האנושית: "פרסונליות מוגדרת באמצעות רגישות אסתטית ועומק רגשי. לפיכך, ככל שהאדם חווה את הנשגב באופן רגשי עמוק יותר, וככל שהרגישות הפואטית שלו לנשגב עמוקה יותר, כך יכולה אישיותו, הפרסונליות שלו, לבוא לידי ביטוי" (עמ' 373־374). יונג כבר העיר שה"נומינוזי", המונח שטבע רודולף אוטו לתחושת השגב הדתית, הוא הכרחי לבריאות הנפשית. אך כפי שראינו, החכמים המזרחיים חשבו על כך קודם.

מאמרה של מורתי, פרופ' חביבה פדיה, קובע ברכה לעצמו. זיקתו לתיאופואטיקה אינה אורגנית כמו שאר המאמרים. זהו מהלך אינטלקטואלי מסחרר, הממקם את היידגר, כמו גם שורה ארוכה של הוגים בעלי השפעה מכריעה על המאה העשרים, בהקשר ההיסטוריה של הרעיונות. מוקד המאמר הוא בספרו היסודי של אוטו, "על הקדושה", במלאות מאה שנים להופעתו. המחברת טוענת להשפעתו החשובה על היידגר: "ההיפעלות שהייתה לאוטו מן הנשגב הופעלה אצל היידגר על ההוויה" (עמ' 137).

אפשר להקדיש למאמר זה רשימה ארוכה, אך מה שתפס את תשומת לבי יותר מכול הוא הדיון על ספרו של ג'וזף קונרד, "בלב המאפליה". ספר זה היה לאחד הקולות המשמעותיים של הביקורת הפוסט־קולוניאלית, כשהקולוניאליזם היה עוד בשיא כוחו. הוא מתאר את גיבור הספר המצוי במקום הזנוח ביותר בעולם, בעומק אפריקה, בכפר עלוב, עם אנשים שחורים ששפתם ומנהגיהם אינם ברורים לו, וכיצד אט אט ה"מאפליה" הזו מפעילה עליו את קסמיה והוא הופך מאירופי מנומס לעריץ פסיכופט. הכמיהה אל המאפליה, לדעת פדיה, אינה אלא ביטוי אופקי לאותה כמיהה של אוטו, אלא שהיא אנכית – אל הא־ל הנומינוזי, הבלתי נגיש, הבלתי מושג, זה שנכחו אפשר לומר רק "קדוש קדוש קדוש".

שופר להוויה

לבסוף, באגף "היהודי" של התיאופואטיקה מצוי מאמרו של ישי ספיבק, הדן בהגותו של הרב קוק. במקרה זה קשה לומר שבזכות היידגר זיהינו את התיאופואטיקה של הגותו. שכן, לא רק שהרב קדם לפילוסוף, אלא עצם הרעיון מונח היה על השולחן במופגן. הרב קוק טוען במפורש שהשירה היא הדרך הנעלה ביותר לדבר על המפגש עם הא־ל ונוכחותו בעולם. האדם זכה להיות השופר של ההוויה כולה, המזמרת לא־ל בלא הרף את "פרק שירה".

ספיבק עוד ממשיך וקובע שהתיאופואטיקה אצל הרב קוק היא במידה רבה אותנטית יותר מזו של היידגר, בהיותה הולכת וצומחת מתוך המקורות הקבליים עצמם ואין בה שמץ מן האפולוגטיקה ההיידגריאנית. בסוף מאמרו מביא ספיבק שורה של מחקרים המצביעים על מקורותיו היהודיים של היידגר(!). למקרא דברים אלה אפשר לפנטז שביקום מקביל ישנה אסופת מאמרים בשם "שירת ההוויה", שבה הרב קוק הוא מבשרה של התופעה שלאורה בוחנים את מבשריו.

לסיכום, לפנינו אסופת מאמרים מרשימה, המבקשת להחדיר אל השיח המחקרי מונח חדש־ישן המאפיין תופעה מוכרת, אם לא תמיד משוימת. השיום עצמו, הרפלקסיה, אינו רק סביל אלא פעיל – הוא יוצר ומשכפל תופעה, אך גם מעודד את חשיפתה בטקסטים מן העבר. ברמה המחקרית, מסתבר שרבים מן הטקסטים הפילוסופיים והספרותיים ביקשו בדרך לא דרך לבטא את נוכחות הקדושה בחיים על ידי השימוש הפואטי בשפה. ברמה התרבותית, התיאופואטיקה באה לעודד את כולנו לפנות מקום בלב ובנפש, לתת לבלתי ניתן לביטוי להיות נוכח בהם, ואז לפתוח פינו ולתת דרור למילים לעשות בשפה כרצונם.