"האזרח קיין", סרטו הראשון של הבמאי אורסון ולס, יצא ב־1941 ונחשב לאחת היצירות המזהירות שידעה האמנות השביעית. כדי להבין מדוע, צריך להיות סטודנט לקולנוע, אבל על רגל אחת אפשר לסכם שהסרט היה פורץ דרך בכל ההיבטים של העשייה והשפיע רבות על השפה הקולנועית שאנו רגילים לצרוך עד היום. לאורך שנים התנהל ויכוח סביב סוגיית כתיבת התסריט של הסרט, שזיכה באוסקר את שני החתומים עליו – התסריטאי הרמן ג'יי. מנקייביץ' (המכונה מאנק) ואורסון ולס. מחנה אחד טוען כי הזכייה המשותפת מוצדקת. המחנה הנגדי גורס כי מנקייביץ' כתב את התסריט לבדו ואילו ולס אינו ראוי לפרס. בסרטו החדש, "מאנק", חוזר הבמאי דיוויד פינצ'ר אל תהליך כתיבת התסריט, ומציג את פתרונו לפולמוס כמו גם את הרקע והנסיבות שהציתו את הסיפור במוחו של מנקייביץ'.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סוגרים את 2020 בקולנוע: כותרות הסיום עולות
– הנשים החרדיות שכובשות את עולם התיאטרון
– שבת בבוקר, יום יפה: שלוש עוגות שיסתדרו עם הקפה
הפתיחה הארוכה הזו היא רק קצהו של הידע הרב שנדרש – בהיסטוריה של הקולנוע ובהכרת התקופה המדוברת והנפשות הפועלות בה – כדי להבין את כל הניואנסים, הרפרנסים והקריצות שהתסריט של "מאנק" זורק לכל עבר. זו בעיה רצינית, שכן מדובר במחסום כמעט בלתי עביר עבור רוב הקהל, שללא ספק יחמיץ את העיקר וירגיש אבוד לגמרי בניסיונו לעקוב אחר ההתרחשויות. העלילה נעה בשתי וערב בין שני זמנים: ההווה, שבו מנקייביץ' המחלים מתאונה שוקד על כתיבת "האזרח קיין"; והעבר, שבו אנו נחשפים אל הקשר המורכב שנוצר בין מנקייביץ' לאיל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, שדמותו היא ההשראה הלא־רשמית לדמותו של צ'ארלס פוסטר קיין.
התסריט של ג'ק פינצ'ר, אבי הבמאי, מתחיל כסיפור העוסק בחשיבותו של התסריטאי ובאופן שבו מתהווה סיפור, אך הופך בהמשך לדיון בפוליטיקה ובביקורת נוקבת על תרבות הפייק ניוז. זה קורה כשמנקייביץ' מגלה כי הרסט מימן יצירת סרטי תעודה פיקטיביים במטרה להטות את מסע הבחירות למשרת מושל קליפורניה. אין ספק שמדובר בנושא חם ואקטואלי, אבל גם מַלאה: במקום לחצוב אל תוך דמותו של מאנק והקשרים שלו עם סובביו, הסרט מעדיף עיסוק בנאלי בעוד קונספירציית הון־שלטון שחוקה. מתיש, יבשושי ומשמים.
בצד החיובי, אי אפשר שלא להתרשם מהמידה שבה הסרט הזה מרהיב ומוקפד. ביד אמן דקדקנית יצר פינצ'ר ("שבעה חטאים", "מועדון קרב") סרט בשחור־לבן יפהפה, עם טיפולי סאונד ואפקטים המחקים את טכנולוגיית התקופה שבה הוא מתרחש בצורה כה מדויקת עד שלעיתים נדמה כי הסרט יצא היישר מקטלוג סרטי תור הזהב של שנות השלושים. רק מבנה הפריים חורג מהמקור – כשבמקום הפריים הריבועי שהיה נהוג בתקופה בוחר פינצ'ר בפריים הרחב המודרני. זאת כדי להזכיר לנו שאנו צופים אמנם בסיפור מהעבר, אך דרך פריזמה עדכנית.
גם המשחק ראוי לשבחים, ובמיוחד זה של גארי אולדמן הווירטואוז כמאנק וצ'ארלס דאנס האצילי כהרסט. למשך כמה רגעים, היה "מאנק" אחד הסרטים המדוברים של עונת האוסקרים הנוכחית, אבל מרגע שעלה לנטפליקס הוא זכה לכתף קרה מוצדקת מצד הקהל ואיבד את המומנטום. אם אין לכם מעט סבלנות, דלגו על "מאנק" היהיר והקר. מוטב לכם לגשת למקור ולחזור אל האזרח קיין.
מאנק ארה"ב 2020, 131 ד', נטפליקס
