המשבר הכפול שפוקד אותנו מזה כשנה – התפשטות נגיף הקורונה והמשבר השלטוני המתמשך – מלוּוה בהתפרצות עוינות קשה בין מגזרים שונים בחברה הישראלית. השיח החברתי נעשה תוקפני והיסטרי, ואת מקום הבירור הענייני תופסת התייחסות שבלונית אל היריב הפוליטי ופסילתו הגורפת ללא הקשבה לטיעוניו. בעיני רבים, מכל צדדי המפה הפוליטית, השיסוי החברתי הוא האיום הגדול ביותר על המדינה בדורנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: ניקי היילי: ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
– הפסד במגרש הביתי: כך נכשל הניסיון לדחיית הבחירות
– מתקפת הסייבר בתעשייה האווירית: נזק תודעתי, לא ממשי
מה עומד מאחורי ההידרדרות החברתית שאנו חווים? ניתוח הבעיות הענייניות העומדות על סדר יומה של המדינה, חמורות ככל שיהיו, איננו מניב הסברים מספקים. התבוננות מתמשכת במצב מובילה אותי לתזה שמתחת לפני השטח עשוי לפעול זן ישראלי של נגיף האנטישמיות. ייתכן שהציבור הישראלי בכללותו משחזר, במין הפרעה פוסט־טראומטית קולקטיבית, דימויים אנטישמיים שיובאו מהגולה, באופן המדרדר את החברה שלנו אל מחוזות מסוכנים. בעוד שבעקבות מוראות השואה מדינות המערב מקדמות את המודעות להשפעתו המתמדת, הגלויה והסמויה, של נגיף האנטישמיות בחברות שלהן, במדינת ישראל התקבעה ההנחה השגויה שיהודים נהנים מחיסון טבעי מפני הנגיף. מצב זה מונע עד כה את ההכרה באפשרות קיומה של אנטישמיות פנים־ישראלית, ובצורך לפעול כנגדה.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לאנטישמים יהודים, החל ביהודים מומרים שלקחו חלק פעיל במאבק הכנסייה נגד היהדות בימי הביניים, ועד למקרים מהעת החדשה כדוגמת אוטו ויינינגר (1880־1903), יהודי אוסטרי מבריק שקידם בלהט את תפיסתו בדבר הנחיתות המהותית של ה"גזע" היהודי. ויינינגר פרסם בגיל צעיר את ספרו "מין ואופי", ובו צייר את היהודי כאדם פגום ומושחת מיסודו, בעל אופי חלש, המשועבד לדחפים מיניים סוטים. אכול שנאה עצמית התאבד ויינינגר בגיל 23, ובעקבות זאת זכו רעיונותיו להתעניינות רבה בחוגים אינטלקטואליים ברחבי אירופה. ההצלחה נקטעה לבסוף כאשר הפצת הספר נאסרה על ידי הנאצים בשל יהדות מחברו, אם כי ויינינגר זכה לציון לשבח מפוקפק מאת היטלר עצמו, שכינה אותו "היהודי ההגון היחיד".
היהודים של הישראלים
מחקרים סוציולוגיים שנעשו על קבוצות מיעוט שונות בארה"ב הראו שהן נוטות להפנים את הדעות השליליות של קבוצת הרוב נגדם. בימינו קיים ידע פסיכולוגי רב בדבר התהליכים הנפשיים המורכבים המעורבים בהפנמת דימוי עצמי שלילי על ידי קורבנות שנאה, השפלה ורדיפה, ובהם ההזדהות עם התוקפן וההזדהות ההשלכתית. לא פחות חשובה היא ההעברה הבין־דורית של חוויות טראומטיות בדרכים פסיכולוגיות שונות, וגם במסילות התורשה האפיגנטית, כפי שנודע בשני העשורים האחרונים. מחקרים מהפכניים הראו כי טראומות משנות את החומר הגנטי ומועברות בתורשה ביולוגית לדור הבא.
אצל רובנו, הדימויים האנטישמים המופנמים לא יבואו לידי ביטוי בשנאה עצמית נוסח ויינינגר, אלא בעמדות שליליות כלפי יהודים השונים מאיתנו. כך אירע, למשל, בגרמניה שלפני השואה, כשחלק מהיהודים הגרמנים בזו לאחיהם המזרח־אירופים, ה"אוסט יודן", ואף האשימו אותם באחריות להתפרצות האנטישמיות הנאצית. מסיבה זו אני מעדיף את המושג "אנטישמיות יהודית" על מושגו הקלאסי של תיאודור לסינג, "שנאה עצמית".
מבחינה פסיכולוגית, הקושי בהכלת השיקופים האנטישמיים עשוי להוביל אצל יהודים לפיצול בזהות העצמית. כך נוצר עצמי מרכזי שנושא את הדימוי העצמי החיובי, ולצידו עצמי חלקי וסמוי שנושא את הדימויים האנטישמיים שהופנמו. בשלב נוסף החלק המפוצל מושלך בלא יודעין על המגזר היהודי היריב, שהופך על ידי כך לנציג "היהודי הרע".
רבים מתושבי מדינת ישראל אכן הפנימו דימויים אנטישמיים ודפוסים נפשיים המעורבים ביצירתם. הנצרות של ימי הביניים ציירה את היהודי כרוצח־אל מקולל, הנאחז בעקשנות בדתו המיושנת, ופילוסופים של תנועת הנאורות, כגון וולטר, האשימו את היהודים בהמצאת האל והדת, שהביאו לדעתם לדיכוי החירות האנושית. הדימויים האנטישמיים הוותיקים רחוקים מלהיעלם, והם קמו לתחייה ברשתות החברתיות והעיתונות הערבית. רוב צעירי ישראל נתקלו באיורים של חיילי צה"ל בעלי אפים ארוכים השותים את דמם של ילדים פלסטינים. קשה לשאת שיקופים מעוותים כאלה של עצמך. הפיתוי הוא לומר בליבך: זה לא אני, זה היהודי האחר, "היהודי הרע".
במדינת ישראל, ה"חרדים" – הקיימים כקבוצה הומוגנית בעיקר בראשם הקודח של מתנגדיהם – משמשים מושא נוח להשלכת הדימויים האנטישמיים המופנמים. החרדים הם היהודים של החברה הישראלית: הם נבדלים מהחברה הכללית, בולטים בלבושם השונה ומתחתנים רק בינם לבין עצמם. הם שוללים את האתוס של המיינסטרים החברתי, מסרבים לשרת בצבא ואינם שותפים למרוץ הצרכני המתמיד. האנטישמיות האירופית הקלאסית תפסה את היהודים כאלמנט זר המאיים על הסדר התרבותי והחברתי, וכך נתפסים החרדים אצלנו – כבעלי דת פרימיטיבית, כטפילים, נצלנים וסוטי מין, ומאז תקופת הקורונה גם כמפיצי מחלות.
ברם, בצד גרסה אנטישמית קלאסית זו, נראה שהתפתחו בישראל גם מוטציות חדשות של נגיף האנטישמיות, משמאל ומימין. המאזין בקשב לדיבור המסית שהתפשט בין הצדדים, יזהה בו סטריאוטיפים אנטי־יהודיים ומנגנונים אנטישמיים. באנטישמיות משמאל, הימין משמש בתפקיד "היהודי הרע". הימין מתואר כעדר של בהמות הדבק בדת הביביסטית הפרימיטיבית (שחזור התפיסה הנוצרית של היהדות כדת מיושנת). המתנחלים מצוירים כלאומנים מסוכנים המנותקים מרגשות אנושיים אלמנטריים של חמלה כלפי הפלסטינים, וכטפילים שחולבים את משאבי הכלל לצורך פיתוח מפעל ההתנחלות הפושע. הדימויים הנאציים המקוריים ניכרים כאן היטב.
ומנגד, באנטישמיות מימין, השמאל הוא שמשמש בתפקיד "היהודי הרע". השמאלנים מצוירים כבוגדים, וכגיס חמישי הממומן על ידי כוחות זרים ועלומים במטרה להביא לחורבנה של היהדות ושל מדינת הלאום היהודי. אלה שחזורים לא מודעים של הדימויים הנאציים כגון "היהודים הבוגדים" ו"היהדות העולמית הפיננסית".
אם יש אמת בפרשנות הזו, ייתכן שאנו עדים לשחזור לא־מודע של ההיסטוריה האנטישמית בתוך החברה הישראלית. כל צד מזדהה עם דמות "הלא־יהודי הטוב" (הומניסט/קוסמופוליט/נציג דת האמת וכו') ומצייר את הצד השני כדמות "היהודי הרע" (מושחת/פרימיטיבי/טפיל/סוטה וכו'). ברם, הן בימין הן בשמאל המניע האנטישמי נשאר בדרך כלל סמוי ואף מתחת לסף המודעות, דבר המאפיין את האנטישמיות החדשה המסתירה את שנאתה ליהודים מאחורי טיעונים תקינים־פוליטית. אף אחד בארץ לא ידבר נגד "היהודים"; במקום זאת משתמשים בקודים כמו "מתנחלים" ו"רבנים", או "סמול" ו"פוסט־ציונים".
מנגנון האנטישמיות שתואר עד כה מוזן מתהליכי עומק נוספים, ובהם רגשות לא מעובדים של אבל ואשמה. יהודי ארץ ישראל שילמו מחיר דמים גבוה למען מימוש החלום הציוני. עשרות אלפי לוחמים צעירים נהרגו במאבקי המחתרות ובמלחמות ישראל, וביניהם שורדי שואה רבים. על כתפינו מוטלת האחריות הכבדה לבנות חברה ערכית המעניקה ביטחון, באופן שיצדיק את מחיר הדמים הנורא ששולם. קשה לשאת את התסכול על כך שהשלום והביטחון המיוחלים עדיין נמנעים מאיתנו, קשה לשאת את השכול והאבל. וכך רבים מעדיפים, בלא יודעין, לחפש שעיר לעזאזל ולהיפטר כך מהכאב הנפשי.
לכך מתווסף רגש אשמה על המחירים המוסריים הכרוכים בכינון המדינה ובשליטתנו על הפלסטינים. לצד הברכה המרובה שהמפעל הציוני הביא ליהודים, הוא היה כרוך גם בהחרבת כפרים ערביים ובגרימת סבל מתמשך לתושביהם שהוגלו. קשה לשאת את המחיר האנושי שבשליטתנו על ערביי יהודה ושומרון, ללא קשר לשאלת הלגיטימיות שלה. במודע או שלא במודע, מצב עניינים זה יוצר מעמסה נפשית קשה על אזרחי ישראל. אנחנו ישנים טוב בזכות הפעילות המתמדת של מערכות הביטחון ביו"ש, ובגללה אנו גם ישנים רע. וכך, בלא יודעין, רבים מאיתנו מפעילים מנגנוני הגנה נפשיים כדי להסיר את רגש האשמה מליבנו.
קיצוני הימין עושים דמוניזציה לפלסטינים. אם הפלסטינים הם האשמים הבלעדיים בעימות, אנחנו כלל לא אשמים בסבלם. אם הם "עמלק" או "נאצים", אז כל האמצעים כשרים במלחמה נגדם – וניתן לסלק את רגש האשמה מהמודעות. ובזירה הפנים־ישראלית, קיצוני הימין עושים דמוניזציה ליריביהם ותוקפים את השמאל הבוגדני והלא־פטריוטי שמעודד את הערבים במלחמתם נגדנו. ההתמקדות בהשמצת השמאל משכיחה מרבים את הסבל הפלסטיני לצד היבטים נוספים של הסכסוך, כגון הסכנה שנהפוך למדינה דו־לאומית.
מנגד, קיצוני השמאל עושים דמוניזציה לימין: המתנחלים גזענים ושונאי ערבים, ומשילים את הפלסטינים מאדמתם. ההתמקדות בהשמצת המתנחלים משכיחה את רגש האשמה הכלל־ישראלי ואת העובדה שעיקר התביעות הפלסטיניות מתייחסות לשטחי המדינה בתוך הקו הירוק. ככל ששמאלן יקצין בדמוניזציה של המתנחלים, כך הוא יוכל להרגיש נקי מאשמה וזך יותר, אפילו אם הוא מתגורר בשכונת רמת־אביב בעיר תל־אביב, שנבנתה על אדמת כפר ערבי שנחרב, או בבית ערבי בשכונת טלביה בירושלים. ההשמצות ההדדיות בין המחנות מסיחות את הדעת מהייאוש לנוכח המצב המורכב, שספק אם הוא ניתן לפתרון בדורנו. קל יותר לשנוא מאשר לכאוב.
מובן שאין בכוונתנו לערוך רדוקציה ולהעמיד את המאבקים החברתיים רק על יסוד האנטישמיות או על גורם פסיכולוגי כזה או אחר. בוודאי שמתנהלות בארץ מחלוקות ערכיות אמיתיות ונוקבות. אלא שיש להכיר גם בקיומם של תהליכים סמויים לא רציונליים, שמזהמים את הדיון הציבורי ומעוררים תסיסה ושנאה הדדית. המנגנונים האנטישמיים שתוארו כאן הם גורם מרכזי כזה.
בתרבות המערב, האנטישמיות שימשה באופן מסורתי למניעת דיונים ציבוריים הנחוצים לטיפול שורשי בתחלואי החברה, ולסילוקם מהמודעות של רגשות התסכול והכאב הנפשי. נראה שהנגיף הזה אינו עוצר בגבולות מדינת ישראל. באופן סמוי הוא מופיע גם אצלנו, מתדלק את המאבקים החברתיים ומעורר דפוסי מחשבה והתנהגות הרסניים. עלינו להסיק מסקנות מההיסטוריה העגומה של האנטישמיות העולמית, לזהות תהליכים דומים המתרחשים במדינת ישראל ולהתחיל להציב אותם על השולחן ולהתמודד איתם.
