זהות כפולה: חייו של ערבי-ישראלי-נוצרי

…לקראת סוף שנת 1947 הייתה חיפה התחתית, על שכונותיה הערביות, עדה ליריות צלפים הצדים מטרות חיות, ולחביות אבק שריפה מדורדרות ממעלה ההר ומתפוצצות בקרב אזרחים תמימים… ולמתיחות הגואה מדי יום ביומו. הדבר עורר בהלה בקרב התושבים, שהניעה את חלקם לנטוש את העיר בתקווה לשוב אליה "מיד כשיירגע המצב". עִצאם וחלימה דחו נטייה זו ודבקו בהשקפה הלאומית… "מוות ולא גלות".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך הפך הרב נריה את המוזיקה לחלק מעבודת ה'
– צפו בשידור: החרד"לים – היסטוריה, אידאולוגיה, נוכחות
– שכר לימוד: השינויים שהגיעו לחינוך הדתי בזכות הרב נריה

זהו תיאור הרקע לבריחה מחיפה טרום הקמת המדינה בספרו החדש של חאתם ח'ורי, הכולל סיפורים ורשימות שהתפרסמו לאורך שנים במקומוני הצפון בערבית. אלא שח'ורי אינו מבהיר מי לחם במי, מי היו הצלפים ומי הם אלה שדרדרו "חביות אבק שריפה". מי ניסו להניא את התושבים הערבים מרעיון העזיבה ומי דחקו בהם לעזוב?

אכן, פרוזה איננה ספר היסטוריה ואינה מחויבת לדקדק בפרטים, ובכל זאת מתעוררת שאלה האם יש כאן נטייה ספרותית לכתיבה מרוככת ושמירה על מנעד רגשי מאופק, או המתקת המציאות כדי לא להעיר דובים מרבצם. הרושם הוא שיש כאן זהירות מסוימת, אולי גם כלפי הקוראים הערבים, אבל בוודאי כלפי הקוראים היהודים.

נטייה רגשית זו מתגלה שוב ושוב בספר. הסיפורים, גם כשהם ביקורתיים, שורה עליהם תמיד רוח מאופקת ובעיקר חיובית. מין אמונה בסיסית באדם, בגורל או בחמלה האלוהית. לא שגורל הדמויות שפר עליהן, אבל גיבורי הסיפורים תמיד מסיימים איכשהו בטוב. חלימה, המוסלמית, נוטשת את חיפה, בעלה נהרג בתאונת דרכים בדרכם לביירות, והיא מתעוררת בבוקר, בודדה, בבית מעסיקתה החדשה בעיר הזרה. אך אז היא מגלה את דמות מרים הבתולה מעל למיטתה ונזכרת במזמורי בית הספר של הנזירות שבו למדה ו"בסבה ירא השמים, חאג' אּבו־מֻצטפא… ובמנהגו לצטט את 'סורת מרים' ומתנחמת.

רוח חיובית זו בולטת עוד יותר בסיפורו של הגולה שבא לבקר בבית משפחתו לשעבר בחיפה. הוא אינו ממורמר ואינו מתלונן על בריחתו או על כך שבביתו הישן גרים עכשיו זרים, אלא מסתפק באבן קטנה למזכרת מאבני המעקה. את האבן "ישים על שולחן העבודה", יתבונן בה או יחזיק בידו בעדינות, אולי בהשלמה. היעדר ההתפרצות וההיסטריה נעימות לקריאה ואפילו מוזרות למי שמורגל לתגובות חריפות בהרבה, בספרות ובחיים שלנו, בסיטואציות דומות.

לפי הקדמת המתרגם, חאתם ח'ורי נולד בכפר הגלילי פַסוּטָה, "שנותר ב־1948 ללא פגע על גבול לבנון…". פלסטינים רבים שחצו את הגבול בדרכם חזרה לכפריהם בגליל עברו בפסוטה. המדריכים הלבנונים היו מרמים אותם כאילו בבית המוח'תאר עיד אל־ח'ורי יקבלו תעודות זהות ישראליות ונוטשים אותם במקום. "תמיד שמעתי את אבי ואת אמי, זיכרונם לברכה, מברכים את השבים ומגישים להם מאכל ומשקה" (מתוך הסיפור "היש מי שיודע?", עמ' 165). ח'ורי, פלסטיני נוצרי, בוגר האוניברסיטה העברית והטכניון ולימודי דוקטורט בלונדון, עסק בחינוך ערבי וכללי והיה סמנכ"ל עיריית חיפה – קריירה שהצריכה השתלבות מלאה בחברה הישראלית. "בן מיעוט המעורה לחלוטין בחיי הרוב אך בלי להתכחש לשורשיו הלאומיים". הפרטים הביוגרפיים מציגים אדם שמצבו הזהותי מורכב במיוחד, כמי שחי כבן המיעוט הנוצרי בתוך המיעוט הערבי במדינת ישראל היהודית.

הגליל בצפון פלסטין

קריאת ספרות שנכתבת על ידי ערבים אזרחי ישראל, ובייחוד ספרות העוסקת בימי הקמת המדינה ובהווה, עלולה להיות נגועה במידה של חשדנות ואינה קריאה "נקייה". כותרות שני מקבצי הסיפורים הראשונים בספר – "נכבה וגלות" ו"גלות ושיבה" – פוגעות בדיוק ברגישות זו של אזרחי ישראל היהודים. אבל הסיפורים עצמם על קשיי הגלות ועל השאיפה לשוב למקומות המוצא, רכים למדי. לא תפגשו כאן שיירות נשים בוכיות או זקנים וילדים שנגררים עם צרורות על גבם, כפי שהספרות הישראלית נוטה לתארם. הגולים בסיפורים הנוכחיים מצוידים במזוודות ונוסעים במוניות לצידון ולביירות. ושוב עולה התהייה: האם יש כאן ריכוך של המציאות, או שזהו פשוט תיאור של המגזר החברתי שאליו משתייך הכותב, זה של הערבים־נוצרים האמידים שיכלו להרשות לעצמם לצאת לגלות במונית?

עד כאן הכול טוב ואפילו קצת מתוק. אנחנו, בתמורה, מתעלמים מהביטוי "נכבה", שאף שהוא מכעיס אותנו קשה להציע לערביי ישראל תחליף שיהיה אותנטי בעבורם. אבל האהדה הברורה לאותם פליטים שבשנות החמישים ניסו להסתנן מעבר לגבול כדי לשוב לבתיהם הישנים, טומנת בחובה חומר נפץ, ובייחוד כשהיא כרוכה בשאלת "השיבה". ראשית, רבים מהמסתננים באותם ימים לא היו פליטים מסכנים אלא מחבלים שחדרו לבתים מבודדים במושבים הסמוכים לגבול ורצחו את יושביהם. אבל גם אם הרוב היו תמימים ורק רצו "לשוב הביתה", החשש מהצפת המדינה בפליטים ערבים חוזרים היה, ונותר, ממשי ולא בלתי מבוסס.

הסיפור "שם, ב'בור הזהב'", פונה לאפיקים פוליטיים של התנגדות למדיניות הממשלה – יישוב יהודים בבתים ערבים שהוגדרו כ"רכוש נטוש" המשתייך לממשל הצבאי. הסיפור עוסק בפליטים ערבים מוסלמים, כפריים, ואת רוח הדברים ניתן לחוש מראשיתו. ח'דר, גיבור הסיפור, המסתנן מלבנון לישראל, נולד בכפר השוכן בגליל המערבי. על פי הסיפור הוא "נולד בראשית המאה שעברה בכפר השוכן בצפון מערב פלסטין, שכונה בפי כול 'בור הזהב'…". ביתו הוחרם על ידי צה"ל, אבל המושל הצבאי הסבלני מוכן להתעלם ממעמדו כ"מסתנן בלתי חוקי" ומציע לח'דר אישור שיבה לישראל ותשלום פיצויים תמורת ביתו המוחרם או קבלת בית ערבי נטוש וריק, בתנאי שיחתום על ויתור על ביתו הישן. עיקר הסיפור עוסק בלבטיו של ח'דר, כשבסופו הוא מסרב להצעה ומועמד לגירוש אל מעבר לגבול לבנון.

דמות המושל הצבאי מוארת באור חיובי, אבל כלפי הממשל הצבאי – המייצג כאן את מדינת ישראל – הרוח שלילית ביותר. ח'דר, לעומתו, יוצא גיבור מסיטואציה בלתי חוקית שתומכת ב"זכות השיבה". יש אולי מי שיראו התקפה על הממשל הצבאי כלגיטימית. אך העובדה שאיש רוח ופקיד בכיר במדינת ישראל, שנהנה ממנעמי השלטון וחירות ההשכלה במדינה, מפרסם סיפור כזה – מחמיאה אמנם לישראל כדמוקרטיה, אך גם חותרת כנגד מדיניותה המוסכמת.

דרכון ישראלי

האמביוולנטיות הבסיסית של ח'ורי מתבטאת במיוחד ברשימה "חדלתי להבין". בהרצאה לפני קבוצת תיירים מצהיר ח'ורי כי הוא "אזרח ישראלי ובו בזמן גם ערבי פלסטיני". כשהוא נשאל "מה ההבדל ביניכם לבין הפלסטינים בגדה המערבית – יהודה ושומרון לדבריו – וברצועת עזה? עניתי בפשטות: הם נאבקים… להיחלץ מעול הכיבוש הישראלי כדי להקים את מדינתם לצד מדינת ישראל. בעוד אנו נאבקים… להשגת זכויותינו המלאות כאזרחים השואפים להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל…". עם זאת הוא מבהיר כי "אזרחותי הישראלית אינה סותרת את אזרחותי הפלסטינית… נולדתי על פיסת אדמה ושמה פלסטין ומסמכיי הראשונים נושאים את הכותרת 'ממשלת פלסטין'.

ככל הידוע לי, בתעודות הלידה המנדטוריות מודפס "ממשלת פלשתינה־א"י". אבל אולי במהדורה הערבית כתוב אחרת. להצהרת האזרחות נוסף ממד אירוני כשח'ורי מספר על סמיר, פקיד בנק ערבי מחיפה, שמסורב להשתתף בכינוס במדינה ערבית "בטענה שהוא נושא דרכון ישראלי". להפתעתו, בכינוס משתתפים חמישה מעמיתיו, כולם יהודים ישראלים, אבל "כולם בעלי דרכון זר – בריטי, רומני, צרפתי…". האירוניה בולטת לעין. כשח'ורי נשאל "אתה מגדיר את עצמך אזרח ישראלי ובו בזמן גם ערבי פלסטיני. כיצד תואם האחד את השני?", הוא מזכיר "אני ישראלי, שכן אזרחותי ישראלית. אני נושא דרכון ישראלי ואין לי דרכון בלעדיו…".

הספר כתוב בלשון קורקטית, בשפה סבירה אך לא יותר מכך. מי שהתלהב כמוני מאיכותו הספרותית הנדירה של "להתראות עכו" מאת עלא חליחל (עם עובד, 2018), לא ימצא כאן את מבוקשו. מותר להניח שהחלטת המוציא לאור לפרסם את הספר והחלטת "מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות" לסייע בכך, לא נעשתה דווקא על פי שיקולים אמנותיים־ספרותיים, אלא כדי להביא את התכנים אל הקהל היהודי קורא העברית.

גם המתרגם רומז לכך בהקדמתו לספר: "תושבי העיר (חיפה) הערבים־פלסטינים, השולטים ברובם בעברית וחשופים לכלי התקשורת המרכזיים, מתמצאים היטב במתרחש בחיפה ומעבר לה. לא כן היהודים, שרק מיעוטם הקטן קורא ערבית ועל כן אינו מודע כלל לבעיות, להישגים, לשמחות ולצער של בני הקהילה השכנה ובנותיה… רשימותיו וסיפוריו של חאתם ח'ורי יתרמו, כך אני מקווה, לפיתוח תחושות של הבנה, הזדהות ואמפתיה בקוראים, יהיו תפישותיהם ההיסטוריות ועמדותיהם הפוליטיות אשר יהיו".

ואכן, תהא הביקורת שלנו על הסיפורים ומחברם כאשר תהיה, הצדק ללא ספק עם המתרגם. יש לקוות שרגשות של "הבנה ואמפתיה" ירימו תרומה ממשית גם להכרה במוצקות העובדה שקרויה מדינת ישראל.